בסעודת פורים הכרתי את נמרוד, סטודנט חילוני חמוד מנחלאות, ואת "אפליקציה" הכלבה שלו. הוא היה בדרך למסיבת תחפושות במחנה יהודה, נכנס לבית שלי באמצע המשתה, התיישב בספונטאניות של פורים והתחברנו.
מאז אנחנו מדברים קצת על יהדות ותורה בנעימות מדי פעם.
בימים אלה הזכרתי בשיחתנו את ימי בין המצרים ואת האבל על החורבן. כאן ביקש שלא איעלב, אבל מה לעשות, הוא לא הכי מתחבר לחורבן וכל זה. בית המקדש נראה לו, איך לומר, קצת רחוק.
לא נעלבתי. האמת היא שהבנתי אותו. זה לא קל להרגיש באמת את חסרון בית המקדש.
ובכל זאת… פעם התחדש לי בלימוד. הרי לא כתוב במשנה "באב ממעטין בשמחה ובאדר מרבין" בתור שתי הלכות נפרדות.
כתוב: "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה".
"כשם" פירושו באותה מידה. באותו האופן.
מאותו המקום שאתה שמח באדר, אתה ממעט בשמחה באב.
למה? כי זה אותו צד של המטבע. אתה מחובר.
תחשבו על אבא שאוהב את בנו ושמח כל כך בכל הצלחה שלו. יום אחד מתקשרים ממזכירות בית הספר: "הבן שלך נפצע קצת במשחק בחצר, תבוא לקחת אותו". האם יש אב שיענה "ביקשתי לא להפריע לי בדברים עצובים. אני מחובר לבני רק לדברים שמחים…"? חלילה!
כך בכל קשר של קיימא. מי שמחובר לעם ישראל באמת, כשם שהוא מחובר לשמחה של אדר כך הוא מחובר לחורבן של אב.
בדיחה מפורסמת שואלת: למה באמצע מגילת אסתר משלבים מספר פעמים טעמים של מגילת איכה? ועונה: כדי שגם לליטאים תהיה קצת שמחה!
בבדיחה הזו יש עומק. אני מתאבל משמע אני מחובר. בימים אלה מתברר לך שאתה במעגל הקרוב.
אמרתי לנמרוד: זה הכל שאלה של מה הסיפור שאתה מספר לעצמך.
אל תשאל את עצמך האם אתה מתחבר לחורבן,
שאל מהו סוג הקשר שאתה מחפש.
האם אתה מסמן ב"וי" את הדברים הכיפיים והמגניבים
או האם זה קשר של לטוב ולרע. בניצחונות ובימים הקשים. בשמחה ובעצב.
(כמאמר חז"ל במילים שלי: כשם שבפורים הלכת למסיבה כך באב תבוא לומר קינה…)
שתק והסכים עמי.
באחד הימים הקרובים, מקסימום בפורים הבא כשיקפוץ שוב עם "אפליקציה", אראה לו שהזכרתי אותו בעלון…
בינתיים זה זמן
להיות מחובר.
