ח״י בתשרי, חול המועד סוכות, הוא היארצייט של רבנו. כך קוראים לו כל אלו הקשורים אליו. הם זה עתה חזרו מהמסע לרבנו בראש השנה, כמעט חמישים אלף יהודים שאף לא אחד מהם יכול היה לספק הסבר הגיוני למה הוא נוסע לרבנו, אבל הוא נוסע כי… (תכף נחזור לזה).
ביארצייט מדברים בדרך כלל על הצדיק, אבל אצל רבנו בסוכות מדברים על אני והצדיק. איך הוא נגע בי, איך הגעתי אליו, איך הוא התגלה לי כרופא הגדול בעולם עם היכולת לרפא את החולה הכי גדול בעולם.
השנה בוודאי יספרו על המסע לרבנו. משנה לשנה, כך נראה, המסע הזה הופך להיות קשה יותר ויותר. תמיד כשהגענו לאומן לפני הקורונה, ולפני הקורונה של פוטין, היינו שומעים על מסירות הנפש בזמן המלחמה הקרה. איך החסידים האמיצים חדרו מבעד למסך הברזל הרוסי, והגיעו עד אומן בתנאים לא תנאים. תמיד הסיפורים האלה מהעבר נתנו לי לחשוב שאנחנו דור מפונק, ואין סיכוי שנעבור את מה שהורינו עברו. עם השנים, כשהעולם הופך להיות מקום שקל להסתדר בו וקשה לחיות בו, אני מבין שדור דור והאתגר שלו. דור דור ומסירות הנפש שלו.
בסולם המאמצים יתכן שזה אותו מאמץ, אותה מסירות נפש, רק שפעם זה היה בלי טלפון ובלי חומריות סינית בכל מקום, אך עם אותה חתיכה של חוסר שאותה אתה מבקש ומוסר נפש עליה. זה לא עניין של תקופה, זה קיים תמיד, השאלה היא אם אתה רואה את זה.
באומן השנה זה היה ניכר לעין בכל מבט שהפניתי בדרך. אם לא הצבע במצלמה של הטלפון, אפשר היה לחשוב שהתמונות האלה צולמו באירופה בתקופות הרעות של עמנו. יהודים במראה יהודי גוררים תיקים ומזוודות, ומחפשים את דרכם במעברי גבול בין אוטובוסים ישנים וכלבי שמירה שמריחים את המזוודות, כאילו הבשר שלקחנו לנו לראש השנה הוא מפליל מאין כמוהו. העיכובים ותלאות הדרך הוכיחו שאולי אנחנו חוזרים בזמן לימי אבותינו או שבעצם הזמן לא זז, וכל התקופה שהיינו מגיעים בקלות לאומן זו היתה רק הפסקה באגפי מסירות הנפש של חיינו.
לפני אומן שאלו אותי בחדשות, שם אני עובד, אם אני מכיר מישהו שיוכל להתראיין על הנסיעה לאומן. כתבתי בקבוצת החברים של הקידוש ביישוב, אלה שקמים בשבת בנץ כדי לשבת אחר כך בקידוש חברים עם סיפורי מעשיות של רבנו, ושאלתי מי מוכן להתראיין. כי על השאלה שתישאל: למה אתה נוסע לאומן? אף אחד לא ידע לענות. אין על זה תשובה, יש על זה מסע. בלי הסבר, אבל עם המון רצון. כן, זה מצב מוזר, רצון ללא שכל? אפשרי גם אפשרי. הרצון החזק ביותר הוא זה שאין לו מילים ויש לו לב מתגעגע, גם אם הוא לא יודע בדיוק למה הוא מתגעגע.
הסיפורים מהדרך מראים מה זה בדיוק "אור בהירות הדרך" שרבנו מדבר עליו. קשה, משעשע, מלא בהשגחה וניסים, ובעיקר בשיחות ואירועים בלתי צפויים. תהיתי מי עומד להיות הראשון איתו אני אדבר ואהנהן בראשי בשתיקה והסכמה. אולי זה יהיה חידוש של רבנו מפי איזה חסיד? לא, כרגיל זה היה לא צפוי: הדייל של הטיסה (לא זה מהסרטון ששר עם כולם "אומן אומן ראש השנה"). דייל נעים וזהיר, שאמר ברמקול שצריך לשמור על הכללים כדי שלכולנו תהיה שמחה, ושוב איחל שנה שמחה, ושוב דיבר שצריך להיות בשמחה.
"הלו? מה קורה פה?" שאלתי אותו כשחלף על פניי. הוא משנה את הטקסט לפי הנוסעים? לאלה מברסלב הוא מדבר על שמחה, ומול אלה מההפגנות שטסים לרדוף אחרי ביבי הוא מדבר נגד ביבי?
"לגמרי לא!" הוא אמר בגיחוך. "אני מאמין שאדם צריך להיות שמח תמיד, ואת הטיסות האלה של החסידים, שלא כל כך אהובות על הדיילים, אני אוהב במיוחד. זו הטיסה השלישית שלי היום, ואני מקווה שיהיו עוד".
"למה?" שאלתי, "זו טיסה יותר בעייתית מבחינת משמעת ורעש ועוד שאר נימוסים".
"נכון", הוא אמר, "אבל זה שמח". חיפשתי את הכיפה על ראשו אך ללא הצלחה.
"אז איך הגעת לשמחה?" שאלתי.
"הוריי", הוא סיפר, "הם ניצולי שואה, הם יצאו מהמחנות ללא יכולת לשמוח, לצערי. הדודים וההורים תמיד ראו את הצד הרע של העולם, שא־לוהים עושה רע לעולם, אם הוא בכלל קיים. ובתור ילד היתה לי משאלה אחת: כשאגדל אני אהיה שמח, אני אגלה את א־לוהים. וכך זה היום, אני שמח בכל דבר, והלוואי שא־לוהים יזכה אותי להיות כמוכם, בעלי תשובה".
"דייי, נו? אתה מסתלבט!".
"לא", הוא התעקש, "אני רציני, עם ישראל חוזר בתשובה! אתה קולט?" הוא חזר על זה כמה פעמים.
"אני קולט, אבל מאיפה אתה מביא את זה?"
"אני רואה כאן במטוס ובחיים המון אנשים, אני מתבונן באנשים ואני יכול לומר לך שלמרות תחושת הבלאגן והפירוד ברחוב, עם ישראל חוזר למקורות שלו. תראה סביבך, כל המטוס הזה צבוע בהמון צבעים שהמשותף שלהם הוא יהודי".
זה היה ממש הלם. איך הוא לא פותח סדנה לקירוב? מה זה הדיבור הזה?
בהמשך השיחה הוא התגלה כאדם שמגדיר את עצמו אמנם לא דתי, אבל עם המון אמונה שגרמה לי להתבייש, ועם יראת שמים שיש רק לבעלי תשובה עם קילומטראז׳ רציני. בקיצור, כמו כל דבר אצל רבנו ובדרך אליו, הכל הפוך. איזה הרהור תשובה קיבלתי מדייל של מטוס שבקושי הייתי טורח לדבר איתו או בכלל לנסות לחזק אותו. אוי, השכל, השכל.
מכל הסיפורים על המסע והדרכים, שמעתי גם על כומר שישב מול החסידים ששרו וניגנו ברכבת ושאל אותם: "מה זה רבי נחמן?" הם סיפרו לו, והוא בלי לשים לב נאנח: "היתה לי סבתא יהודיה…". בדיקה קצרה בנסיעה שלא נגמרת העלתה שהוא כנראה יהודי, התפילין נשלפו בנוהל החב״די, והכומר המבולבל כבר רצה לנסוע עם החסידים. הוא ירד בתחנה שתכנן עם שם חדש, ישראל, וטלפון של בית חב״ד הקרוב בהונגריה להמשך טיפול…
סיפור דומה שמעתי על מונית שהגיעה לרחוב פושקינה בלילה שבין שני החגים. "מי נוסע בחג ובשעת העוצר?" שאלו השוטרים האוקראינים. התברר שזה תייר מאיטליה שהיה בקייב ושמע על הקיבוץ הגדול, קרא בוויקיפדיה והחליט לבוא לאומן להגיד את התיקון הכללי ולתת פרוטה לצדקה. הוא מיד הופנה לאחד הבתים, שם הבינו שהוא יהודי שכנראה לא מודע ליהדותו. תפילין לא היו שם, אבל את החג הוא המשיך כמו חסיד: טבילה, תפילה וקיטל.
כן, זה מה שנספר בסוכה, על האושפיזין החדשים בצל האמונה, שהולכים בדרכם של האושפיזין הראשונים.
מה אומר לכם, זה באמת דבר גדול ומיוחד. מתנה שאי אפשר לספר עליה, רק לנסות להיזכר יחד בחוויות שבדרך למציאת האבדה. רק על הדרך.
בדרך סיפרתי מעשיה שמספר רבנו על אבדת בת מלך, שכל מי ששמע אותה היה לו הרהור תשובה. התשובה היא בדרך, בתלאות ובשמחה… "ואיך הוציאה (את בת המלך ) – לא סיפר", זה כבר תלוי בכל אחד מאיתנו. חג שמח.
