כן הרב, מה הלו"ז?

– עכשיו מקבלים.

ומתי רוקדים?

– חכה קצת, עוד כמה חודשים.

רק עוד כמה חודשים, בשמחת תורה, אנחנו ממש נרקוד עם התורה. כעת, בחג השבועות, השמחה היא אחרת.

משל מפורסם מספר על כפרי שקיבל הצעה להתחתן עם בת המלך… והיה אותו הכפרי תָּמֵהַ ואפילו קצת חשדן, מדוע זכה לכך. שמח עם כולם, אך בלבו מוטרד היה – שמא מום יש בה ואין מגלים לו. אלא שטעה. המלך אכן בחר בו, ובת המלך – כלילת המעלות! אחר זמן נכנס למלך וביקש לחגוג שוב, והפעם בלב שלם… אלו הם הריקודים של שמחת תורה.

אם לדבוק בנמשל, בשבועות יורד אור חדש לעולם ואנחנו רק מביטים בו בעיניים בוהקות של כלה תחת החופה. זו נשימה עמוקה של השקט בחדר הייחוד. מפגש. לומדים אחד את השני.

ידידי חגי הלברטל, האמן מתקוע, כתב ב'תודות' בפתיחה של ספרו: "תודה לך ה' על אשתי. ההיכרות שלי עמה פירקה אותי לגורמים וחיברה אותי מחדש… כאשר כעת, אין בי דבר או תנועה שאינה מורכבת גם ממנה". אהבתי ושמרתי.

חיבור אמיתי יש בו יותר מאשר לקחת מַלְחֵם חשמלי ולחבר שתי נקודות… שבועות זה גם מלשון (טקס) השבעה. משהו גדול קורה, ולכן אנחנו כל כך מתרגשים.

למורה האגדי שלי לג'אז, ארני לורנס, היתה דרך מיוחדת לתת את הקצב בזמן שאלתרנו. במקום לדפוק בידו על השולחן, היה מתהלך בחדר, ספק רוקד, ולוחש שוב ושוב בזמן שניגננו: ”If you do not enjoy it – you are doing it wrong!” בתרגום חופשי: אם ת'לא נהנה, כנראה שאתה טועה! אם ת'לא נהנה, זה לא מה שאני רוצה!

למה נזכרתי בזה בערב מתן תורה?

יש לנו חברותא, לי ולאפרת, במסילת ישרים, וסיימנו אותו השבוע, בפעם השלישית. התחלנו שוב, ואי אפשר שלא להתרגש ממשפט הפתיחה: "האדם לא נברא אלא להתענג על ה'". חיי תורה היא הדרך לשם.

תובנה קטנה שהייתה לי: "כך היא דרכה של תורה – פת במלח תאכל… וחיי צער תחיה…". אף פעם לא הבנתי את שיטת ה'קירוב רחוקים' של המשנה… זה מה שמבטיחים? חיי צער? ככה משכנעים אחד עם קוקו וקעקוע להיות דתי? "אחי, נרשמת כבר לסמינר? יש הרצאות עם טובי המרצים! הנושא: "חיי צער" (חחח)

אלא מה? התנא פונה אל מישהו שעוד לא שם… עבורו, מבחוץ, זה נראה כמו חיי צער. אבל מי שטועם, מי שזוכה, יודע שאלה חיים של הוד ואצילות. התנא רצה להיות כנה. "אחי, אני יודע שזה נראה כמו סבל… אבל אני מציע לך: רק חמש דקות תנסה משהו חדש, אחר כך נדבר…

חג שמח!