זה קורה לי תמיד לפני כל משימה. כשמציעים לי איזושהי תכנית, אני חושב שאני כבר יודע מה זה אומר לגביי ואני מסכים להצעה, כשאחר כך אני רואה שהמציאות עצמה שונה לגמרי. כך קרה לי גם בסבב ההרצאות הנוכחי בארצות הברית מטעם ארגון 'הידברות'.
במהלך המלחמה אמרתי לניר, סמנכ"ל הארגון, שבוודאי היהודים והישראלים בחו"ל רואים את החדשות ומתחזקים בדרכם, וצריך לחשוב עוד איך אפשר לתרום להם. בדיעבד, רק כשחזרתי מהמסע הזה בשבוע שעבר הבנתי כמה עבודה עוד יש לעשות, כמה הדרך עוד ארוכה, ומאידך כמה צריך לצפות שיום אחד זה כבר יקרה ויהיה איזה בום של עליה, כיוון שהעולם מתקדם מהר לעבר מצב שבו הכל יהיה ברור, כמו שכתוב "עין בעין יראו", כשהכוונה היא שכולנו נפרש את המציאות מבחינה רוחנית כמעט אותו דבר.
תארו לכם שיום אחד כל עם ישראל יחד – כולל כל אלה שנאבקים ברחובות בקודשי ישראל – יאמץ את הראייה הרוחנית שיהודי הוא הדבר הכי נפלא בעולם, שהפנימיות של היהודי היא המתנה הכי גדולה שקיבלנו, ושליהודים יש דרך בעולם והעניין הוא להגשים את אותה אמת פנימית, את התורה ואת הקשר עם השם ולהיות בארץ ישראל. מצד אחד, זה נראה דמיוני, מצד שני, לשם אנחנו מכוונים. השם יעשה את זה יום אחד, בלי תנועות גדולות. "עיקר הגלות", אומר רבי נחמן, "היא בנפש, ועיקר הגאולה היא בנפש", ובהחלט יכול להיות שיש לכל אחד מאיתנו איזה חלק בגאולת נפש של מאן דהו באיזו פינה בעולם.
את הסבב הזה התחלנו כמעט בלי שעות שינה, כי כשצריך לקום לסליחות כל כך מוקדם ולהיות עם היהודים בהרצאות עד מאוחר, ולהספיק לנסוע לעוד יעד ולטוס לעוד יעד, לא ישנים הרבה… אבל בכל פעם שהגעתי לאולם או לחוג בית ופגשתי את היהודים שחיכו לי, הבנתי בדיוק למה השם רצה שאני אצא לשם וכמה הוא היה רוצה שעוד יהודי ועוד יהודי יתקרב אליו דרכי.
הסכמתי לצאת למסע הזה למרות שהיה צפוף, למרות שזה חודש ספטמבר, לפני ראש השנה, ולמרות שאני בכלל באמצע מסע הרצאות בארץ לרגל הספרים החדשים שהוצאתי לאור; אבל מה הסיכוי שאני מבין את התמונה אל מול הקריאה של השם יתברך? מה הסיכוי שיש לי יכולת להבין מה קורה פה? הרי ממילא אני לא מבין כלום, ואם לא מבינים כלום אז צריך פשוט לראות האם גלגל ההצלה או ההצעה שנזרקו אליך הם אמיתיים או לא. אז הנה, כבר בשדה התעופה פגשתי ישראלית בדרך למטוס שאמרה לי שהיא קראה את הספר שלי על הג'יהאד ועל כל מה שקורה סביבנו. אמרתי לה: "נו, ואיך התרשמת?" אז היא אמרה שזה עשה קצת בעיות במשפחה. שאלתי: "איך הם, בדעות אחרות?" היא אמרה "לא, התחלתי לשמור שבת…".
"רגע, אבל לא דובר בספר הזה לשמור שבת! בספר הזה המילה היחידה שהופיע במובן של לחזור בתשובה הייתה רק שאנחנו כולנו צריכים לחזור בתשובה מהתפיסות המערביות שלנו על המזרח התיכון. לא הוזכרה בספר הזה מילה על היהדות, איך הגעת לזה?"
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר, אבל מבחינתי לקרוא את הספר ולתפוס את הבעיה שהייתה לנו, הייתה מבחינתי ההבנה שהדרך לתיקון עוברת בזה שאני מצטרפת עוד ועוד לתורה ולמצוות, ולקחתי על עצמי שבת בזמן שכל בני משפחתי לא מבינים מה קרה לי…". כן, הנה זה היה הסימן הראשון.
הלאה, אל תוך הקהילות, במרוץ לפגוש כמה שיותר יהודים. פגשנו מעל אלפיים יהודים בארבעה ימים, ומשם עולה תמונה שמצד אחד כואבת ומצד שני גם מעודדת. כמו שאומר רבי נחמן: הכאב הוא הדלק של הרצון.
פגשתי שם בקהילות היהודיות מציאות שונה לחלוטין מזו שראיתי בשנה שעברה. בעצם המלחמה בארץ ובעצם היותם יושבים שם בנכר, מתרחשים שם כמה תהליכים:
מצד אחד הם רואים מה קורה בארץ ומנסים לעזור ככל כוחם, ילדיהם לעיתים מתגייסים וקופצים חזרה לארץ ומחליטים גם להישאר בה. ואילו הם, שנמצאים בחיים נוחים יחסית, מסתכלים על המציאות ובעיקר מגייסים תרומות, כשזו הדרך שלהם להזדהות עם המצב. מצד שני, קרה גם דבר אחר. באותה שכונה שקטה שבה הייתי לפני כשנה, בלונג איילנד, הבתים נראים משורטטים כאילו יצאו מתוך ציור. הדשא קצוץ בגובה הנכון, הבתים יפים ונקיים, אין אבק על המכוניות, והשקט – פשוט שקט של שכונה, כזה שגם אתה היית רוצה. אבל השנה, כשחלפתי בין הבתים פתאום ראיתי בית אחד שלא הניף את דגל ישראל ולא הציב שלט כמו אחרים ‘we stand with israel’; במקום זה היה שם דגל אש"ף, של הפלסטינים.
"איך זה קרה בתוך השכונה שלכם?" שאלתי בתדהמה את נשיא הקהילה. "כן, כן, זה קרה לנו", השיב, "יהודי מכר את הבית שלו וסירב להפצרות שלנו, וכך למרות שהוצע לו מצדנו הרבה יותר – הוא מכר את הבית למוסלמי שתקע כאן את דגל אש"ף. מול כל הניסיונות שלנו להתקרב אל לבו ולנסות לשכנע אותו, מצאנו את עצמנו מוזהרים על ידי המשטרה שלא להשיג גבול… כך קורה שבתוך שכונה של יהודים, בדרך לבית הכנסת, אנחנו צריכים לראות כל יום את דגל אש"ף".
מה זה אומר? שכל מה שקורה באוניברסיטאות בארצות הברית, וכל מה שקורה באנטישמיות בעולם, מגיע גם אליהם. מי אמר בכלל שהמלחמה היא רק בישראל, בין החמאס לצה"ל? המלחמה היא בכל מקום, ההתנגשות היא בלב של כל יהודי. כיום כל יהודי רואה את התמונה המחודדת של העולם, הוא מרגיש בלב שלו בכל יום מצד אחד את השנאה מבחוץ, ומצד שני את אהבת השם העמוקה. מצד אחד את העובדה שאומרים לו בפרצוף כל מה שהיה כבוש בבטן במשך שנים, ומצד שני את הדרך, את האפשרויות ואת הנחמה העצומה שיש בתורה וביהדות.
שאלו אותי בכל הרצאה "מה יהיה?". אמרתי להם: "מה שהיה הוא שיהיה" – המציאות תמשיך להתחדד, ותמשיך לקרוא לנו להתבונן עליה בעיניים אחרות. השישי באוקטובר הוא בעצם שם של מצב שהיה לנו נוח להיות בו, ומאז השביעי באוקטובר ישנו מצב אחר בו אנחנו צריכים להיות, בו אנחנו צריכים להילחם, ובו אנחנו צריכים לחפש את הנחמה.
השנה המלך שלח אותי לבקר בשדות התעופה בארצות הברית, שם אתה רואה אמריקאים שחיים את החיים הממותגים שלהם, אוכלים מזון מהיר ושותים קוקה קולה כאילו זה היה בריא כמו מים, ובכלל לא יודעים מה קורה מעבר ליבשת שלהם; אך בתוכם חיים יהודים שחווים סיפור אחר לגמרי. הם חיים כאב, הם חיים שאלות, הם חיים תהיות, ובעיקר הם חיים תהליכים, תהליך של תשובה.
קהילת היהודים והישראלים, בעיקר בארצות הברית, עוברת תהליך של תשובה. די היה לראות את מנייני הסליחות בכל בוקר ולהתפעם. אפילו אצלנו אין כזו היענות לסליחות בארבע בבוקר. מאות אנשים גודשים אולמות מקבילים וחילופיים לצד בתי כנסת בקהילות פורחות. בתי כנסת מרוקאיים שהועתקו בדיוק מהדגם שהיה במרוקו, קהילות חדשות שבהם מדברים עברית ישראלית וחיים יהדות ברוח התקופה המתחדשת, קהילות שעוברות תהליך של תשובה שקטה אך עמוקה שחוצה את כל המגזרים.
בהרצאות פגשתי יהודים שהיו רחוקים לגמרי מתורה ומצוות ובאו לשמוע על החיבור בין הג'יהאד שמופעל עלינו לבין היהודי שמתבונן על העולם. כולם מבינים היום שהכל קשור בהכל. השאלה היא מה עושים עם זה, האם מתעוררים לזה או נרדמים לעוד שנה. השנה האחרונה הוכיחה שכנראה להירדם זה דבר שאחר כך מצטערים עליו. אז הנה, זה הזמן להתעורר.
בכל מקום שאליו הגענו, אחד מחברי הקהילה התנדב להסיע אותנו למלון, להסביר לנו על הקהילה, ובעיקר למצוא לנו מניין ומקווה. אחד היהודים היקרים בקהילה באטלנטה אמר לי שגמלה בו החלטה לעלות לארץ. "זהו, אין יותר תירוצים, מכרתי את הבית וזה יקרה במהלך השנה, עד שכל העסקים יתקפלו לתיק אחד ואני עולה לארץ". שאלתי אותו מה הסיבה לכך, והוא אמר שביום אחד הוא הבין שכל המציאות פה היא לא רק חומרית וסתמית. "ידעתי את זה קודם", הוא אומר, "פשוט זה התחיל להכאיב ולהציק לי כשהגעתי לציון של הרבי מלובביץ', המקום היחיד בארצות הברית שיש בו רוח ונשמה".
נכון, הוא צודק. בכל המסעות שלי אני תמיד מסיים או מתחיל את המסלול אצל הרבי, גם בשל קרבת הציון שלו לשדה התעופה קנדי. די היה להיות שם השנה ולהבין כמה נכון מה שאמר אותו יהודי, זה באמת המקום היחידי עם רוח ונשמה בכל ארצות הברית. הקדוש ברוך הוא שם לנו צדיקים בכל מקום, מורי דרך עם מרשם תרופות, כדי שבזמן שהמציאות תעלה על גדותיה ותתנפץ לנו בתוך הלב, יהיה לאן ללכת ולראות את הכיוון.
בדיוק כשהגעתי לאוהל של הרבי, נחתה שם טיסה מישראל. לרגע זה היה נראה כמו אולם קבלת הפנים של היהודים משדה התעופה. מזוודות, תיקים, מניינים, פתקים, כולם מתחילים ומסיימים כנראה בנקודה הרוחנית. הרוח והנשמה חסרים לכולם, תהליך התשובה כבר ברור וכולם מחפשים. כולם רוצים דרך, כולם יודעים שאין מתכון אחד, אבל יודעים שיש השם אחד. יש אבא אחד לעם ישראל, שכרגע מקבץ את כל ילדיו ומשתמש בכל השיטות כדי לעורר אותם לתשובה.
זה לא רק חודש אלול – זה רק יותר ברור באלול, אבל בהמשך השנה אנחנו נראה עד כמה הפירות הללו יביאו אט אט את הגאולה. יהודי ארצות הברית כבר מבינים שאפילו ארצם הבטוחה היא לא מקום שאפשר להיות בטוחים שכך היא תישאר. האנטישמיות והתנודות הפוליטיות, השנאה לישראל והתמיכה של חלק מהנהגה בארצות הברית דווקא בצד של האויבים שלנו, מביאות את כולם למסקנה: הסיפור הוא בתוכנו, בדיוק אותה מסקנה שאמר לי ראש הקהילה. בסופו של דבר, מי שתקע את הדגל פה זה דווקא מישהו שרכש את הבית כתוצאה מריב בין היהודים.
הסיפור הוא בתוכנו, הסיפור הוא בפנימיות שלנו, ברגע שנגיע לשלום בתוך הנפש שלנו הכל יהיה אפשרי. השלום הולך עם התשובה, הולך עם האמת, הולך עם המלך בשדה והולך לדרך הרבה יותר טובה בעזרת השם, רק אם נכיר שזו המציאות.
בטיסה חזור, כשישבתי עם ניר מארגון הידברות, מעבר להבעת תודה על ההפקה, על האולמות המלאים ועל הזכות לפגוש בכל כך יהודים וישראלים – שאלתי אותו אם הוא ידע שזה יהיה ככה. הוא אמר: "לא ידעתי שזה יהיה ככה, אבל ידעתי שיש צורך ענק לבוא לאותם אנשים שכנראה אם הייתי עושה את הסיבוב הזה עם רבנים מפורסמים, הם לא היו יוצאים מהבית; כשהם ראו את הדמות מהטלוויזיה, הם יצאו. כשהם שמעו על המזרח התיכון הם אולי החכימו או התווכחו, אבל כשהבינו שגם באת להם עם המתנה היהודית, אז כל אחד לקח משהו הביתה הלאה, ומשם זה כבר לא התפקיד שלי – זה התפקיד של הקדוש ברוך הוא".
אז הנה אני חוזר וכבר מוכן לארוז את התיקים לאומן ראש השנה, לצד אחר של העולם, צד שכנראה לא התקדם עם הטכנולוגיה, ומתחיל מסע חדש, מסע אל הצדיק. בעצם, יהודי נמצא כל הזמן במסעות, עוד מסע ועוד מסע בדרך הארוכה של העם שלנו. השם יעזור שהמסעות שלנו תמיד יהיו בהשגחה, תמיד יהיו בדרכי הצדיקים, ותמיד יהיו לרפואה גדולה לכולנו.
