באחד הטורים הראשונים שלי בגיליון הזה, כמעט לפני עשור, התחלתי לספר על תחילת דרכי בעולם התשובה. כתבתי על הרהורי התשובה, ועל כך שאת הדחיפה שארגן ריבונו של עולם לאותו יהודי שהסתובב בין ערבים, הוא קיבל מהצד הערבי. שם הטור היה "הרהור תשובה מחמאסניק".
עשור אחרי, ביום רביעי שעבר ישבתי על במה בהאנגר 11 בתל אביב. האולם היה גדוש בשלושת אלפים איש, ומולי ישב בנו של אותו חמאסניק – מסעב חסן יוסף, 'הנסיך הירוק' בשמו הספרותי, מי שהיה אחד ממשתפי הפעולה הגדולים ביותר של ישראל מתוך החמאס, ובנו של מנהיג החמאס ביהודה ושומרון חסן יוסף. במשך שנים הציל מסעב בשקט את חייהם של מאות יהודים, מאחורי הקלעים. כשנחשף, הוא כבר הפך לכוכב.
הנסיך הירוק סיפר איך זה לגדול בתוך החמאס, אל תוך השקר הגדול שמספר לעולם שהם בצד הנאבק, זה המחפש את החופש. גם הפעם, עשור אחרי, קיבלתי הרהור תשובה מאותו בן החמאס. אפשר לומר שמתחילת המלחמה הרגשתי מתון, אולי מבולבל, לעומת מה ששמעתי ממסעב חסן יוסף. זה כאב, אבל בעיקר גם עזר לי להתקדם עוד צעד לעבר ההתעוררות.
מי שהקדים בשבוע את מסעב היה נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ. ככה, באופן כל כך פשוט, ואחרי כמעט שנה וחצי של מלחמה. הוציא טראמפ לאוויר את אותו רעיון שאנחנו שמרנו אותו בבטן ולא אהבנו לדבר עליו: הגירה מעזה. בשני משפטים הוא אמר: עזה הוא מקום נורא, צריך לפנות את העזתים לירדן ולמצרים, ולא משנה אם הם לא יסכימו, אנחנו נשכנע אותם.
חכמה בגויים תאמין, אומרים לנו. אמונה בגויים אל תאמין, תורה בגויים אל תאמין, אבל לחכמה הזו אני צריך להקשיב. זו חכמה שבאה ואומרת שאם הפתרון שכרגע שמעת בא ממקום שאתה לא יכול להוציא לאוויר בגלל העכבות שלך והמחסומים שלך, אולי כדאי שתקשיב לו. טראמפ, ברגע אחד, נתן הכשר לכל הרעיונות שפעם נקראו פה 'כהניסטיים', שבבסיסם זה אל"ף־בי"ת של התורה – שאנחנו מחזיקים בזכות על ארץ ישראל, ולכן אסור לנו לתת אדמה לכל מי שרוצה, בטח ובטח למי שנלחם בנו. לא אדמה, לא חנייה, ובטח לא שליטה עלינו, שלא לדבר לתת לו לבצע עוד טבח שמחת תורה.
מאז שטראמפ זרק לחלל האוויר את הרעיון על כך שיש להוציא את העזתים, מדינות ערב נכנסו ללחץ. כל אחת גמגמה בתורה. אחת אמרה שזה בלתי אפשרי, והשניה אמרה שהם לא רוצים לקבל את הפלסטינים. פתאום כל הצביעות בעניין העזרה לפלסטינים נחשפה ביום אחד. אף אחד לא רוצה אותם, ובאמת כולם רוצים שהם יקיזו את דמנו. עזה היא למעשה האצבע בעין של העולם, בתוך העיניים שלנו שרוצות לראות את ארץ ישראל, אליה התגעגענו 2000 שנה.
בסופו של דבר, למפגש עם מסעב חסן יוסף הגעתי עם השאלה הראשונה – הגירה. מעניין מה יגיד בן החמאס שגדל על 'אהבת הארץ' שלו, ואולי גם על הרצון למות עבור האדמה של רמאללה, או היכן שהגדירו לו את אדמתו. והנה, כבר בשאלה הראשונה, מול קהל של אלפי אנשים, מסעב פשוט נתן אור ירוק לא רק לרעיונות של טראמפ, אלא לכל הקהל למחוא כפיים ואפילו גם לשאוג בזעקה כואבת מהבטן: כן!
מסעב ביקש מאיתנו: תפנו את עזה, עזה לא ראויה לחיים ואלו שבתוכה אין לי כלפיהם רחמים. אלו לא בני אדם, אומר מי שהיה עד לפני 15 שנה אחד מהם; הם עשו לכם מעשים לא אנושיים, הם בחרו במוות ואתם בחרתם בחיים, ולכן אתם צריכים לחיות את החיים שלכם מבלי שהם יפריעו להם. באותו רגע, אם אפשר לומר, חזיתי מה שנקרא 'פרומו מהגאולה'. 3000 יהודים ישראלים בקהל, רובם מאזור המרכז, כאלו שלא הייתי מוצא בגבעות ולא ביישובי יהודה ושומרון, מריעים למסרים שנחשבו עד לפני כמה שנים קיצוניים, כאלה שלגמרי לא יביאו לשלום.
זה לא רק הגירוש מרצועת עזה או מיהודה ושומרון, זו גם הבקשה של מסעב חסן יוסף מיד בשמיני לאוקטובר להוציא להורג את הנהגת החמאס ובהם את אביו – כל עוד לא ישוחררו החטופים. כששאלתי אותו: מה תגיד מצרים? הוא אמר: זה לא מעניין, כדור אחד בסכר אסואן ותציפו את מצרים. עוד מכה לעשר המכות.
בדיוק בשבוע בו אנחנו יוצאים ממצרים, מסעב חסן יוסף, יחד עם טראמפ, באים לעזרתנו, רוצים להראות לנו כמה מֵצרים מחשבתיים יש בתוכנו, וכמה אנחנו לפעמים לא מקשיבים לעצמנו – למקום הפנימי שלנו, למקום שהתורה אומרת לנו שלשם אנחנו שייכים.
מסעב, מתוקף הבנתו את החיים, בחר לעבוד עם יהודים, והוא רואה עצמו שייך לעם היהודי, למרות שלא התגייר. מתוך היותו חמסניק הוא הכיר את העם היהודי, ועמד על ההבדלים בין תרבות החיים לתרבות המוות. אתם בעלי הבית, אתם אלו שהארץ הובטחה להם, מדוע אינכם מיישמים את ההבטחה שהקדוש ברוך הוא נתן לכם? תהה בן החמאס באוזנינו. הוא אפילו קצת גער באלפי היהודים שהקשיבו לו על כך שהם לא ממלאים את תפקידם.
כששאלתי אותו מה דעתו על כך שכל המחבלים שהסגיר יוצאים בסופי השבוע מבתי הכלא הישראליים היישר לחגיגות השמחה ו(בעזרת השם אני מקווה שלא) גם לחגיגות הטבח החדש ביהודים, אמר מסעב: יש לכם עדיין זמן לחסל אותם. אם מנגנוני הביטחון שלכם הצליחו לפוצץ ביפרים בלבנון, מה הבעיה לפוצץ את אלו שפיצצו אוטובוסים וקניונים בשירות החופש שאתם הענקתם. נו כבר, תהיו מה שאתם! צעק מסעב חסן יוסף.
בינתיים, בצד השני של העולם, בחדר הסגלגל בבית הלבן, יושב לו מנהיג וחותם מדי יום על עוד צו נשיאותי המגביל את השנאה ליהודים ומגדיל את קרנם בעולם. לא עוד הטפות אנטישמיות באוניברסיטאות, אלא גירוש של כל מי שמדבר נגד היהודים, והדובדבן שבקצפת – הגירה מעזה.
אז נכון, קודם כל כבדהו וחשדהו. אבל בין אם זה יהיה או לא יהיה – טראמפ ומסעב חסן יוסף כבר עוררו אותי להסתכל על עצמי ולשאול: למה אתה לא יכול לדבר כמוהם? מה מנע ממך? היכן המחסום? היכן המניעה?
רבי נחמן אומר שעיקר המניעה היא במוח, היא בדעת. כנראה שהדעת שלי לא שלימה, היא לא דעת של תורה מספקת כדי לתת לארץ ישראל את המענה. ו"עיקר הדעת הוא בלב", אומר רבנו. כנראה גם הלב שלי לא שלם עם מה שאני רואה, אני לא מפרש לעצמי נכון את המציאות דרך הלב, דרך התורה. אני צריך להבין שמה שטראמפ ומסעב אומרים לי זה בעצם מי שאני ומי שהעם שלי.
מה הייעוד של העם הזה שהגיע לארץ ישראל? אינני יודע מתי זה יקרה, אבל אני חושב שהיה פה סוג של הרהור תשובה. זו לא חזרה בתשובה במובן המוכר, זן נקודה שבה האדם יכול להסתכל על מוסלמי לשעבר ועל נוצרי בעתיד, כמו מסעב וטראמפ, ולתהות מה הם באים לומר לו, לא מה הם באים לעשות בעולם.
מדוע הרהור התשובה בא דווקא דרכם? נכון שחכמה בגויים תאמין, אבל אמונה בגויים אל תאמין. אני הוא זה שצריך להיות בעל האמונה, אני צריך לרתום את הגויים שכם אחד להגשים את החלום הגלובלי הזה. אז למה הם אלה שעוררו אותי? כנראה שיש לי מניעות. כנראה שלימדו אותי וחינכו אותי לא לחשוב ישר, כנראה שאילפו אותי לחשוב לטובת העולם ולא לטובת עצמי, לטובת המחבל ולא לטובת החייל, לטובת "מה יגידו" יותר מאשר "מה יגידו בשמיים".
עצרתי ואמרתי למסעב: תראה, מצד אחד אני מרגיש מאוד 'מתון' לידך, אבל דבריך הם לא קיצוניים. דבריך באו למרכז את כולנו.
כנראה השם שם את הדברים בפי מסעב חסן יוסף בלי שיתגייר כדי שהוא יהווה עדות מוצקה לשאלה מה זה חמאס. ככה השם בונה את עולמו. כך גם הוא ממנה את נשיא ארצות הברית כדי לאשר ליהודים שהם יכולים לעשות בארץ ישראל כמעט הכל, אפילו לבנות את בית המקדש. אנחנו צריכים להבין מה אומרים לנו, ובעיקר להתקדם מכאן הלאה כדי שלא יצטרכו לומר לנו, אלא שנגיע אנחנו מעצמנו להגשמת חלומנו. בין אם זו הגירה מעזה, בין אם זו הגירה מיהודה ושומרון, הרי אנחנו חולמים ונושמים ורוצים את הגאולה. אז הנה זה כבר מתדפק על הדלת, ומהצד השני אומרים לנו: קדימה, תפתחו, אז יאללה.
זה השלב שבו אני צריך להאמין שיש לי תפקיד. בסך הכל מה שמבקשים ממני זה לגשת לדלת, להדליק את האור.
