כל העולם שמע. אבל רק אחד בא.
כל יושבי כנען רעדו, אבל רק אחד שהתפעל, יצא למדבר הצחיח, עזב הכל והכריז: "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים".
יתרו לא היה דמות תנ"כית קלאסית עם גלימה, חגורה וזקן. כתוב במדרש, "לא היתה עבודה זרה שלא הניח". יתרו ניסה והכיר את הכל. כל פולחן, כת, אליל, מיטה של מסמרים, מנזרים במזרח הרחוק.
ראיתי פעם תמונות של שבטים פגאניים באפריקה. רואים את זקן השבט עם ראסטות עד המתניים ופנים מקומטות מעשן של קטורת. אני לא אומר שכך נראה יתרו לפני שקנה כובע וחליפה במאה שערים… אבל בכל מקרה יתרו עזב הכל ובא.
*
כולם מכירים את הנבואה המרגשת. "הנה ימים באים… והשלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים". שואלים בהומור, למה בכל זאת הפסוק היפה הזה נמצא בסוף נבואת תוכחה של הנביא עמוס? ועונים: כשם שאדם מאוד רעב אוכל הכל, כל מה שמניחים לפניו הוא בולע… כך לצערנו צריך להיזהר בדור רעב כמו שלנו, שיש שקופצים על כל טרנד חדש של רוחניות מדומה. אך, אסור לשכוח מהעיקר – לימוד תורה. פנימיות. ספר חסידות. ניגון עתיק.
ר' שלמה אומר שיש שני סוגי אנשים – האדישים והמשתנים. האדישים רואים את הניסים שיש בעם ישראל בדור הזה, שלמדו על השואה, אך זה לא מזיז אותם, לא משנה אותם. ואילו המשתנים – אלו שרעבים לשמוע דיבור של אמת ונותנים לו לגעת בהם פנימה. יתרו שמע, וחל בו מהפך. מה שמע ובא? קריעת הים ומלחמת עמלק.
ה'נתיבות שלום' מדגיש שהחידוש הגדול הוא עצם בואו. הרי הוא היה יכול להישאר במדין ולהתחזק. ללמוד תורה בזום מהבית… אבל הוא שמע והבין: אם אחרי נס כל כך גדול שנקרע הים, עדיין היו בעם ספקות באמונה ועמלק החצוף מעז להלחם בהם, כנראה שצריך לבוא. לעשות צעד. להצטרף. להירשם. לקבוע חברותא. להיכנס לישיבה.
*
יתרו אומר: "ברוך ה' אשר הציל אתכם". חז"ל אומרים "לא היה אדם שידע להודות עד שבא יתרו". הוא הראשון? מה עם לאה אמנו, שהודתה לה'? והיו כמובן עוד. מסביר ה'שפת אמת': יתרו הוא הראשון שאמר תודה – על משהו שקרה למישהו אחר! עומק עומקים. לומר תודה על מה שקרה לך, זה טבעי ומתבקש. אבל כוח ההתפעלות של יתרו הביא אותו להתרגש מהצלחה של האחר. לשמוח עבורנו. וכך הוא זכה למה שזכה.
כתוב בירושלמי: עתיד אדם לתת דין וחשבון על כל דבר שראה ולא נהנה ממנו.
ואני מוסיף… עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל רגע שלא התפעל מהחיים סביבו.
עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מקום שלא עצר לומר שירה.
על צפירת מכונית בה הסתובב וחיפש את הצופר, ולא הביט השמימה אל מי שקרא לו להתעורר.