חורף, ערפל. אני מנסה לחפש איזה פיסת נוף ביער כדי לראות רחוק. המבט לעבר הנוף הרחוק מכניס לפעמים את המבט גם פנימה. אבל עכשיו אין נוף, רק תפאורה של לבן ואפור סמיך שלא נותן שום השראה. מטייל לקצוות של הערפל לראות אולי משם רואים משהו. אין כלום. לאט לאט אני מגלה שכמה שפחות פרטים תופסים את העין, אפשר לא רק לראות פנימה אלא ממש לקבל השראה. כאילו שאתה יושב על ענן ורואה את חייך מהצד או מלמעלה.
בדרך כלל אנחנו מחפשים את הנפש בתנועה שבין הלב לשכל. מבט מבחוץ עושה עבודה שונה. כמו לשבת על ענן ולראות את מה שקורה למטה בלי מחיצות. "ההתבודדות היא מעלה עליונה וגדולה מהכל" אומר רבנו. אדם מסתכל על עצמו במבט מעט אחר, זוכה לראות את עצמו ואת חייו בתוספת התבלין הזה שנקרא ״אפשר גם אחרת״. רק עצם השאלה והמוכנות לבדוק אפשרות אחרת מגלה לך כמה אתה תקוע על צורת מחשבה שהיא אמנם נכונה אבל אולי ישנה. שהיא באה מטוב אך היא כרגע לא נכונה. שאתה בטוח שזו הדרך אבל זו הסיבה שלא בדקת עוד אפשרות.
הענן הוא הדרך להיות טרמפיסט לשעה אחת ביום, ולראות את הכל בלי להתחייב לכלום אלא פשוט לפתוח זום אאוט ענק על כל המציאות שלך. כמעט תמיד משתחרר איזה גיחוך ואיזה צחוק. מה, כך נראיתי? כך התעקשתי? כך נלחמתי והתווכחתי? אותו גיחוך שעולה לי תמיד כשהילדים נלחמים על איזה צעצוע וכל אחד צורח שגזלו לו את היקר לו ביותר… מה אתה מתרגש? מה אתה מתווכח? אבל לך תסביר למבוגר משוכנע, שילד משתכנע מהר יותר. המבוגר אוחז ואוחז ובונה קמפיין ובטוח שזה הוא ושהכל אמיתי, עד לרגע שהוא מבין שאפשר אחרת.
האחרת הזה מתחיל באותה עדשה שמכניסה לפרופורציה את כל המציאות. מלמעלה רואים ברור מה חשוב, וגם מה פחות חשוב. מלמעלה רואים גם דברים קטנים אך חשובים באמת.
נו צבי, אז מה אתה רואה מהענן על החיים שלך ביממה האחרונה?
אני רואה המון תנועות בלחץ. מה הוא בלחץ? שובבי״ם? העבודה? לימוד תורה? כן, הכל נכון. אבל למה בלחץ? אני בלחץ? לא קלטתי עד שיצאתי החוצה לראות.
שוב אני רואה המון תנועות, מילים, מעשים, תגובות ופתרונות וכמובן המון שיחות טלפון. לפעמים מלמעלה כלל לא ברור מה המטרה של הבחור הזה למטה. זה לא נראה שהוא ממש נינוח. לא נראה שכך מוגדר יישוב דעת, ובעיקר אלו לא נראות תנועות שנעשות בשמחה אלא יותר ברצון להספיק, לרָצות.
מצחיק קצת. המון רצון למטה ומעט הכוונה. משהו בולע את הבחור הזה שם למטה והוא לא קולט. מצחיק. וגם חבל.
הצחוק אומר שאני יודע איך הדברים אמורים ללכת כשאתה מתעקש על הצעצוע. זה צחוק של אמונה. צחוק של צדיקים. צחוק של רבי עקיבא מול המקדש החרב. צחוק של צדיק שאתה בא אליו ומספר לו את כל הבלגן שלך והוא צוחק. הצדיקים תמיד צוחקים למשמע בעיותינו הגדולות. מצחיק אותם בעיקר שזה הפוקוס שלנו. תפתח קצת את העדשה, ותגלה משהו קטן ובסיסי שחומק לך כמו חוט שקוף ודק שעובר לידך כמעט בכל רגע ואתה למטה לידו לא קולט. לפעמים אתה מסתבך איתו, נופל ממנו, ולא קולט שיש כאן כזה חוט בכלל. החוט השקוף הזה נראה היטב מלמעלה. הוא אחד הפרטים החשובים בסיפור. חוט של אמונה שמזמין אותך לראות את המציאות בעזרתו. חוט שעובר ומזמין אותך בכל רגע לתפוס מבט אחר יותר מרגיע על המציאות. יש השם בעולם, תאמין ותעביר סמכויות. אתה רב של שטויות… חלאס.
האמונה והרצון הם שני הדברים שעושים רושם עצום בשמיים ונראים היטב מהענן ובהתבודדות. אז יאללה, מה אתה מתקוטט על צעצועים שעוד כמה ימים תשכח שהיו בכלל.
כל העולם למטה הוא בעצם הצגה ענקית עם שחקנים ותפאורה כדי שאתה תרים את הראש ותגיד אני קופץ למעלה כדי לתפוס את החוט למטה, בכדי לא להאמין למציאות ולייאוש אלא לאמונה ולרצון… שהכל טוב והכל לטובה.
יום אחרי הירידה מהענן השתתפתי בברית מילה של בן ראשון של חבר ילדות שלי שחיכה אחת עשרה שנה לילד. כן, כן, אחת עשרה שנה של תפילות, עליות וירידות. זה היה נראה כמו חתונה. כולם ראו שם נס מול העיניים אחרי שהרופאים, איך לומר, חתמו שזה לא יקרה. ארבע מאות מוזמנים באו לראות את מה שהם רצו תמיד, אך לא ממש האמינו. והנה כשזה קרה לא היו שם ריקודים ולא נאומים אלא דמעות של הנה… יש… וצחוק כמה השם טוב וכמה כך עומד להסתיים הסרט הזה כאן בעולם. לפני שנתיים, החבר קנה עגלה וציוד לתינוק והכין את החדר לתינוק. אז חשבו שהוא משוגע ושהוא לא קולט את המציאות. בברית המילה הוא צחק וכל אלו שצחקו עליו עשו תשובה. החוט של האמונה היה ברור לו. לחברים מסביב קצת פחות.
אז מיד לתפוס את החוט השקוף הזה ולצחוק לצחוק. אפשר טעימות מגן עדן גם בעולם הזה. למה לא?