בדרכנו על פני לוח השנה מאז אירועי שמחת תורה, לכל יום ולכל חג יש משמעות מחודדת הרבה יותר. הנה אנחנו כבר בתוך שלושת השבועות שמזכירים לנו, כמובן, את החורבן הגדול ושנאת האחים שקדמה לו. החורבן של בית המקדש והנפילה הרוחנית של עמנו לפניו ובעקבותיו מוזכרים אצלנו בכל יום, בין אם זה בתפילה, בברכת המזון, בחתונה וגם כשיהודי יוצא מהבית ורואה את הריבוע זכר לחורבן, את החסר במציאות.
אבל מה המשמעות של כל זה השנה, כשאנחנו כבר כל כך הרבה זמן בתוך הכאב של האבל ומלחמה? לכאורה אנחנו אמורים להרגיש את החורבן יותר מבכל שנה, אבל דווקא כאן כשאני בודק מה אנחנו מרגישים ומול מה אנחנו עומדים, אני יכול אולי להתחזק מסיפורה של סיטואציה אחת בחורבן ההוא.
זו אותה סיטואציה מפורסמת של רבי עקיבא, שצוחק כשהוא רואה לאן הדברים הולכים, כי אם התגשמה נבואה כזו שלילית תתממש גם הנבואה החיובית. ובהקשר למה שקרה לנו בשביעי לאוקטובר, התחושה וההבנה שלי היא שאנחנו עוד נראה שבעצם זו עוד חוליה בשרשרת של אירועי חורבן שבתורם פתחו את הדרך לגאולה. אלה אירועים שאנחנו כביכול נופלים בהם, משלמים על חוסר הבנה, אבל הפעם לא אתרכז בכתובת שהייתה על הקיר, בשנאת האחים או בקונספציה שהובילה לשם, אלא בכך שבעצם כל חורבן הוא גם התעוררות מקונספציה. צריך רק להיכנס לראש של רבי עקיבא ולראות את אותה תמונה – מצד הישועה, מצד הגאולה.
רבי נחמן אומר שאם אתה צועק על הגלות שלך, יש לך כבר חלק בגאולה. אם אתה צועק על החוסר, אתה כבר מתחיל להשלים אותו. אז השנה יהיה לנו קל לצעוק את החוסר, וגם להאמין שהישועה והמילוי בוא יבואו.
מציאות ברורה
מה קרה? למה אני כזה אופטימי? מה מביא אותי לנטות לדברי רבי עקיבא בזמן שאנחנו חווים בשלושת השבועות את החורבן?
התשובה שלי היא – החיילים. החיילים שיוצאים מרצועת עזה.
בחודש האחרון יוצא לי לפגוש כל כך הרבה חיילים וקצינים, מהם חברים ומהם גם כאלו שאני לא מכיר, ואני שומע מהם מה היה להם שם. אם יש אמירה שיכולה לכנס את מה שקורה במקביל כאן ושם, זה 'שתי מדינות לשני עמים'. אבל לא, לא על תקן פתרון כביכול הסכסוך שלנו עם הערבים, אלא פשוט: יש מדינת ישראל המוכרת לנו, ויש מדינת עזה הלוחמת. מדינת עזה שמכניסה לתוכה פלוגות של חיילים מכל הצבעים והכיוונים, ושם גם אם כל אחד יודע מה הזיהוי הפוליטי של חברו, זה לא הופך לעניין. למה? כי המציאות ברורה.
זה מביא אותנו לסיפור של שנאת האחים. הרי כל שנאת האחים וכל מה שקורה לנו באולפני הטלוויזיה וברחובות זו בעצם מחלוקת על משהו; אבל בעזה, אצל עם הגיבורים שנלחם שם יש איזשהו מצב לנגד העיניים שלו שמבטל את המחלוקת, שאומר לו שהמחלוקת היא לא העניין פה.
למה הם לא מתווכחים על פוליטיקה במילואים? כי הם שמים את זה בצד להפסקת צהריים או כשהם יחזרו לארץ? הם לא מדברים על שנאת האחים בתוך המלחמה כי המציאות שם ברורה, וזו בעצם תחילת הגאולה.
מציאות ברורה היא גם מציאות של שלום. רבי נחמן אומר, שאם נמשיל את זה לאיש ואישה – גם הם הפכים בכל. הרי, כמו שהגמרא אומרת, "אביו מזריע הלובן שממנו עצמות וגידים… אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר…" האיש בונה את העצמות של הילד שהן בגוון לבן, ואילו מהאמא מגיעה האדמימות של העור – שני הפכים. "ואי אפשר", אומר רבנו, "שיהיה הולדה כי אם על ידי בחינת שלום, כי עיקר השלום שמתחברין שני הפכים".
זאת אומרת, הולדת מציאות של שלום באה על ידי נשיאת ההפכים וההבנה ששניהם יכולים להתחבר. אז מה קורה בעזה? שני ההפכים, בפלוגות הלוחמות בעזה, נהפכים לסוג של שלום פנימי. כאשר אנחנו יודעים מול מה אנחנו עומדים, כשיש הגדרת אויב, יש שלום פנימי. ברגע שאתה מבין שאתה חלק מסיפור גדול, יש התבטלות לסיפור.
הסיפור הגדול שלנו זה הקדוש ברוך הוא והאמונה שליהודי יש דרך. כולנו שונים, אומר רבי נחמן, כולנו מורכבים מיסודות של אש, רוח, מים ועפר, ואין סיכוי שמישהו יהיה דומה לשני; להפך, בנו אותנו שונים דווקא כדי שנבין שעל הארץ יש התנגשות, אך כשנרים את העיניים שלנו למעלה נבין ששנינו תחת אותה מטרייה, בסירה אחת. ואם אנחנו בסירה אחת, אז השלום הוא הדבר היחידי שיניע את הסירה הזאת.
הספינה היהודית שטה לה כבר 4000 שנה. לא פעם ניסו לשבור אותה, אפילו התנדבנו לחורר בעצמנו את הספינה הזאת כמה פעמים, אבל מיד הבנו את המשמעות וחזרנו להתבטלות. זאת אומרת שאם אתה חלק מסיפור גדול, זה בסדר שאתה חושב את מה שאתה חושב, אבל מתוך עצם ההבנה שלך שהסיפור הוא כזה גדול – אתה לא תירה בספינה ולא תחריב את הבית.
זה מה שקורה לחיילים שלנו שם, ואני מתעודד. כי כשאנחנו כאן חווים את חורבן השביעי לאוקטובר וחורבן ירושלים מלפני 2000 שנה, בעזה העזתים חווים חורבן פיזי, והחיילים שלנו חווים כבר את השלום ואת הבנייה.
להתכופף יחד
תמיד שואלים אותי – כביכול בהנחה שאני יודע, אבל אני לא יודע: תגיד, מה יהיה? מה יהיה בעזה? מה יהיה בלבנון?
אז חברים, אני לא יודע איך יסתיים הסיפור הזה. אני יודע דבר אחד: ההיסטוריה מלמדת אותנו, שמהחורבן שאנחנו חווינו חייבים לצאת לסדנה ללימוד השלום. והכוונה לשלום הפנימי, בכלל לא עם שכנינו אלא בתוכנו.
מה יהיה? אני לא יודע. אני רק יודע שזאת תהיה סדנה מוצלחת מאת השם יתברך, ובעוד שנים ספורות יהיה פה בום של בנייה, קפיצה עצומה בילודה, קפיצה עצומה באמונה, ותהיה מדרגה אחרת לגמרי בהבנת סיפורנו כעם. זה בטוח יקרה. איך אני יודע? מרבי עקיבא, אבל אפשר גם ללמוד את זה מהחדשות. כי כל המלחמה פה היא בעצם קרב על סיפור אחד גדול ושאלה גדולה – האם אנחנו חלק ממנו או לא חלק ממנו. אלו אומרים אומרים: אנחנו ככל העמים, אין לנו סיפור משלנו – חלילה, ואלה אומרים: יש לנו סיפור מיוחד, "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". אנחנו לא עושים את החישובים של הגויים, יש לנו חישובים אחרים. החישובים שלנו הם אברהם, יצחק ויעקב, הר הבית והצדיקים. משם אני גוזר את הסיפור שלי. וגם אם הצד השני לא רואה את זה, המציאות תביא אותו ביום מן הימים לראות את זה.
השנה, בתקופת שלושת השבועות של בין המצרים, אני מזכיר לעצמי לא ליפול לעצבות של החורבן אלא להסתכל מעבר לגדר בעזה, אל הלוחמים שיוצאים לשם ומלמדים אותנו את הדבר הזה שנקרא שלום פנימי מול המטרה הגדולה של היהודי.
כולנו שונים אך מכופפים ראשנו אל מול המטרה הגדולה אליה עמנו הולך, ובהכרח הוא ילך. קיבלנו עכשיו אזהרה, נסיגה אחורה כדי להתקדם קדימה. בשלושת השבועות הללו אנצל את הזמן לחוות את תחושת החורבן, אבל עם נשיאת עיניים לצד השני של הגאולה הקרובה בעזרת השם.