פעמים רבות קראתי בספר תהילים, אך מעטות הן הפעמים שדמעתי את המזמורים.
פעמים רבות אמרתי את המילים, אך מעטות הן הפעמים שהמילים אמרו אותי. בהן הייתי כאומר לדוד המלך: הוצאת לי את המילים מהפה…
פעם חיפשתי תפילת מנחה באזור התעשייה של ירושלים. הגעתי לבית כנסת קטן ובו אנשים פשוטים הבאים מעמל יומם אל התפילה. התחלתי אומר מזמור "אשרי יושבי ביתך", ויחד עם המילים החלו פתאום יורדות לי דמעות.
והחלו עולים בי וצפים פירושים וחידושים בפסוק. כל מיני הבנות ותובנות עולות ויורדות היו בתוך ראשי. המשכתי לפסוק הבא. חששתי שמא אשכח את הפירושים הראשונים אך גם לא רציתי לעצור את זרם ההארות והחידושים שהמשיכו להגיע וכך המשכתי לפסוק השלישי ולחידושיו, ושוב, אף שהיה בי חשש שלא אזכור את הראשונות, ידעתי שאסור 'לי לעצור ולהביט אחורה בזמן כזה של השראה.
משסיימו המתפללים ויצאו, המשכתי לשבת רכון על הסידור. חזרתי למזמור, והנה לא זכרתי דבר מכל הגילויים שהיו לי, רק מין הרגשה מעומעמת של השראה נשארה לה שם בלבי וכעין רשימו של אותם פירושים היה עדיין בראשי וידעתי שזה היה העיקר. מה ששכחתי חזר ושב למקומו.
הרגשתי לראשונה את הפסוק "זכר רב טובך יביעו". כמתכוון לומר, רק זכר של טובך נוכל להביע. חשבת שתוכל להביע את טובו של בורא עולם – דע לך כי רק ז כ ר של רב טובו נוכל לומר.
אוהב אני את המזמור האחרון. כל המזמורים הולכים ומתנקזים לאותו מזמור: "הללוהו בצלצלי שמע הללוהו בצלצלי תרועה"… ותמיד ניסיתי לשמוע בראשי את אותם צלצלי שמע…
ויותר מכל, הפסוק האחרון – כל המילים וכל הפסוקים הולכים ומתנקזים אליו כאילו אומרים: סוף דבר, אחרי שאמרנו כל כך הרבה, "כל הנשמה תהלל יה" – אחרי זה יכולה רק לבוא שתיקה או ניגון או הקשבה שקטה לשמים, ואולי פשוט נשימה עמוקה עמוקה שמהללת את בורא עולם.