הנה זה מגיע, חג הפסח ואיתו הפחד מהחמץ, החמץ הזה שאולי החמצתי, לא הספקתי, לא עשיתי מספיק… ומנגד, הדיבור המרגיע שלא צריך להשתגע ולא להיכנס לחומרות יתרות, כמו שרבנו הסביר לחסידיו. החומרות יכולות גם לקחת אותך מהעבודה הפנימית הרצויה בפסח, כשעיקר ביעור החמץ הוא בלב. כאן עבודת הרוח והנשמה עדיפות מבחינתי על ניקיונות של קירות מאובקים וסידור המחסן וארונות הבגדים.
אז מה הכיוון בפסח הזה? מה ההנחיה הרוחנית? מה השם כותב לי במכתב שמתנדנד ברוח עם אבק האורנים הצהוב עד לנקודה ששייכת לי כאן בהתבודדות? אני מנסה לחפש.
זה בוודאי קשור למה שקורה בעולם. הרי מה שקורה לעם ישראל עם הכאב שלנו והמלחמה, כשהיהודי הפנימי נחשף לעיני כל העולם, עם האמת הבהירה והכואבת, קשור גם אלי אישית.
מה העבודה? אני מנסה שוב לשאול. מה קשור גם אלי ללב וגם למה שקורה בחוץ? הרי רבנו אומר שכל המלחמות שעוברות בעולם עוברות עלי בכל רגע.
בחזרה מהשדה אני פוגש חבר ומעלה בפניו את השאלה הזו. "ליקוטי הלכות אחי, מה אתה מסתבך?"
איי איי איי, כמה נחת רוח בטח יש לרבי נתן מכך שהחיבור העמוק שלו הופך לנחלתו של כל יהודי ממש בלב ועל הלשון. כל יהודי קודש קדשים.
ליקוטי הלכות. הגעתי… מחפש… מתבונן במילים: בחינת אמונה, בחינת מעל הטבע, נס מצרים…
בום, הנה מצאתי: הנדסת תודעה.
מה זה קשור? עיקר העבדות זה שלוקחים לך את החופש, נכון? אבל מה זה חופש? מה זו חירות? חירות בהגדרה שנוגעת לי, היא קודם כל החירות לבחור. לבחור בהשם יתברך, בתורה, בארץ ישראל.
נכון, מה חדש בזה? זהו, שבעצם, המציאות בחוץ היא סוג של הנדסת תודעה, כזו שבאה ואומרת לך שאתה חופשי כביכול, אבל באמת אתה עבד. עבד שנפל לתשעה קבין של שינה, כמו שהגמרא מספרת. אתה בעצם ישן, או יותר נכון: הורדמת.
איך? הציגו לך תמונת עולם כביכול מציאותית. הנה העולם, הנה הבעיה, הנה הפתרון. רק תבחר, אנחנו בעדך. כולם שווים ואין לך שום יתרון. אין טוב ורע. אין רע בעזה. הרי בכל העולם מפגינים בעדם. אתה חייב להבין לאן העולם הולך. עצם ההעמדה של הנרטיב, של הסיפור של המציאות, הוא הנדסת תודעה שבאה ואומרת לך משפט אחד שמנקר בך כל היום: אתה לא הבן של המלך. אתה לא ראוי לצאת ממצרים. בעצם אין דבר כזה מצרים. זו המציאות, תתרגל. זה טבע הדברים. רק שעצם ההעמדה הזו, זו חתיכת מצרים.
מצרים של היום היא הלחץ של הסביבה שתיכנס לתוך העדר ותחשוב כמו שאומרים לך אי שם במערב במערכות העיתונים והחדשות, בקולנוע ובאומנות, בצבעים ובפרסומות.
במציאות, כיום, השקר של חמאס והפלסטינים מוצג כאמת. האנטישמיות, כך מסבירים לנו, היא בגלל שאתם בטוחים שעם ישראל הוא עם סגולה, עם זכות על ארץ ישראל ושונים מכל בני העולם. אם תרדו מזה, העולם ישקוט ויירגע. השקר מתחפש לאמת.
אז מה עושים?
רבי נתן נותן לנו את סדר הצעדים בפסח. הנה המיקוד הראשון: ״שעיקר יציאת מצרים היה לבוא לארץ ישראל, והכל בשביל האמונה הקדושה, כדי לזכות לאמונה שלמה, שזהו עיקר הכל, וזה עיקר עבודת האדם כל ימי חייו, ובשביל זה בא האדם לעולם הזה – כדי לזכות לאמונה, כדי להכיר אותו יתברך, שזהו התכלית מכל התכליתין״ (ליקוטי הלכות פסח, ז).
אמונה, נכון, אבל הבעיה עם אמונה היא שגם כל אלו מסביבנו מדברים בשם אמונה. אלא שאמונה זה היחס לאמת: ״היינו כשרוצה לזכות לאמונה שלמה, צריך לו להסתכל רק על האמת ולהיות חפץ באמת תמיד״ (שם).
יש אמת, והיא לא מסופרת מפי העולם. היא מסופרת בתורה. בעל פה מאב לבן. בהגדה של פסח ובליל הסדר. החירות שלנו זה לרצות את האמת למרות מה שאומרים. החירות שלנו זה האומץ לעמוד מול מה שמתלבש בשם האמת, וזה בדיוק כל השיח האנטישמי כיום בעולם.
והנה התרופה של רבו להנדוס התודעה: ״ואף על פי שגם השקר כשמתלבש באמת אומר כך, עד שאי אפשר להבחין כלל בשום אופן (כי אם על ידי צעקה ושועה הרבה להשם יתברך), אף על פי כן לעתיד בודאי ידעו האמת וסוף כל סוף יתודע האמת לאמתו היכן הוא. והכלל, שכשהאדם רוצה לזכות לאמונה שלמה בהשם יתברך ובצדיקי האמת ובאנשים כשרים באמת, צריך לו להסתכל על האמת לאמתו ולא יטעה את עצמו כלל, רק יסתכל על האמת באמת ואז בודאי יזכה לאמונה שלמה״.
ההתלבשות של השקר היא עמוקה. לעיתים היא חודרת לדם, זה דק כמו הפירורים של החמץ, וזה עוד שלב ביציאת מצרים שלנו שלא נגמרת אלא רק מתחדשת. אין ייאוש בעולם, אני מנסה לשנן לעצמי. אני הבן של המלך למרות שכולם משכנעים אותי שאני לא. סמרטוט וחומר ניקוי ביד, וכוס קפה להתבודדות ביד שניה. אני רוצה, מאוד רוצה, לא יודע איך להתחיל, אבל אני מאמין שישנו בוודאי.
ובשמחה תצאו, מזכיר לנו רבנו. אמונה היא גם שמחה, מזכיר לנו רבנו. כי שמחה הוא עולם החירות. זו האינדיקציה שלנו לעומק המצרי של התודעה בתוך חיינו: אתה שמח? ברוך השם. אתה לא שמח אבל מבין שאתה בדרך? אשריך. אתה לא שמח ולא מאמין שתצא ותהיה שמח? תתחיל לראות פחות רשתות וחדשות, ראה הונדסת. יציאה שמחה וכשרה.
