פעם אחת הגיע חסיד אל הרבי מהר״ש והתאונן על עצמו שהוא בעל תחבולות. לדבריו, כל דבר שהוא עושה וכל מה שהוא אומר נעשים בערמומיות; הוא אינו אדם ישר ותמים. אמר לו הרבי מהר״ש שכדי לתקן את הדבר עליו לצום שש מאות תעניות, ואפילו בראש השנה וביום הכיפורים.
האיש התבלבל והתפלא: ״מה זאת אומרת? תעניות?! הרי בדרך החסידות עניין התעניות אינו מקובל כלל!״ השיב לו הרבי מהר״ש: ״מה אתה חושב, שאני מתכוון לצום ולא לאכול מהבוקר עד הלילה? לא זו הכוונה. זו סתם דיאטה, ואין זה העניין כלל. תעניות משמעותן עבודה פנימית״. העבודה שעליו לקבל על עצמו – אמר לו הרבי – היא להקדיש בכל יום חמש עשרה דקות למחשבה על עצמו, ובאותו זמן גם לבלום את פיו מלדבר. אין הכוונה להתעמק בענייני חסידות, אלא לעצור ולהתבונן בעצמו: מה קורה איתו וכיצד הוא מתנהג.
כעבור שנתיים השתנה אותו אדם מן הקצה אל הקצה. הרבי הריי״צ סיפר ששמע מאביו, הרבי הרש״ב, שהכיר את אותו יהודי והעיד שלא זו בלבד שהשתנו כוחות נפשו, אלא שהתחולל בו שינוי ממהות למהות. הרבי הרש״ב אמר לבנו שאילו היה רואה אותו, היה מתפעל מן השינוי המהותי שחל בו. כאשר הרבי הריי״צ סיפר את המעשה, הוא הדגיש את הלקח שיש להפיק מכל סיפור: יהודי צריך להקדיש בכל יום חמש עשרה דקות להתבוננות בעצמו.
הוראה זו קשורה לפרשת לך לך ולציווי הראשון שהקב״ה נותן לאברהם אבינו: ״לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך״. נשאלת השאלה, מה מוסיפה המילה ״לך״, ומדוע נאמר ״לך לך״? הרי לכאורה היה אפשר לומר רק ״לך״. זהו גם אחד מעשרת הניסיונות של אברהם אבינו, ולדעות מסוימות הניסיון הראשון: לעזוב את ארצו, את מולדתו ואת בית אביו ולצאת אל הארץ שהקב״ה יראה לו.
מובא בשם האלשיך שהמילים ״לך לך״ פירושן: לך כדי שתגיע אל שורש נשמתך. על ידי היציאה מארצו, ממולדתו ומבית אביו, יגיע אברהם אל עצמותו האמיתית. שורש נשמתו של כל יהודי הוא עצם הנשמה, שהיא חלק אלוקה ממעל ממש. הבעל שם טוב מביא בשם רב סעדיה גאון את הביטוי: ״העצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו״. הנשמה היא חלק מן העצם, ולכן יהודי קשור בקשר בלתי נפרד עם האלוקות; זו מהותו האמיתית. הציווי ״לך״ מלמד שעל ידי היציאה הזאת מגיעים אל שורש הנשמה.
כאשר יהודי פועל פעולה בעולם הזה הגשמי, אין זו פעולה קטנה וחסרת חשיבות. אף שהוא בשר ודם בעולם חומרי, מעשיו משפיעים על כל העולמות ופועלים רושם למעלה. הדבר מתאפשר כאשר הוא יוצא ממידותיו ומהגבלותיו, מן החומריות שלו ומן הדברים שמבטאים את ״ארצך, מולדתך ובית אביך״. אז הוא מתקשר עם עצמיותו האמיתית, ומעשיו למטה פועלים גם למעלה. כך נאמר לאברהם, ומכיוון שמעשה אבות סימן לבנים, זו הוראה לכל יהודי: באמצעות עבודתו בעולם הוא מגלה את נשמתו ופועל רושם בעולמות העליונים.
גם המשך הפסוק, ״אל הארץ אשר אראך״, מקבל לפי האלשיך משמעות פנימית. לא רק שהקב״ה יראה לאברהם ארץ, אלא שהוא יראה ויגלה את אברהם עצמו. על ידי מסירות הנפש והיציאה ממקומו הרגיל, יגיע אברהם אל מהותו האמיתית. זהו עניין ראשית העבודה המבואר בחסידות על יסוד תורת הבעל שם טוב בשם רב סעדיה גאון: תכלית עבודת האדם היא לשבור את החומריות ואת המידות הרעות. לכך מכוון הציווי ״לך לך״.
עניין זה מסביר גם מדוע התורה אינה מפרטת את צדקותו של אברהם לפני פרשת לך לך. בפרשת נח נזכרים מעשיו עוד לפני הבחירה בו, והמדרש מספר על מעשיו בחרן, על מסירות נפשו באור כשדים ועל עמידתו מול נמרוד. אולם התורה שבכתב אינה מספרת על כך. רק בפרשת לך לך מתחילים חייו האמיתיים של אברהם כיהודי הראשון: ״ויאמר ה׳ אל אברם לך לך מארצך״. עד אז, גם אם היה צדיק גדול, עבודתו הייתה מצידו ומכוח עצמו; בפרשה זו, לעומת זאת, מתגלה העניין הייחודי של יהודי.
הקב״ה בחר באברהם מלמעלה, ככתוב: ״אתה הוא ה׳ האלוקים אשר בחרת באברם״. בעקבות הבחירה נאמר לו ״לך לך״: צא מעצמך, ואז תגלה את שורש נשמתך. ״אראך״ פירושו שהקב״ה יגלה לאברהם את מהותו היהודית ואת עצמותו. מכאן ואילך מעשיו פועלים רושם למעלה ולמטה, מחברים את העולם עם הקב״ה ופועלים שתהיה לו יתברך דירה בתחתונים. אין הכוונה שעבודתו של אברהם אינה חשובה, אלא שהמקור והתוקף של עבודתו נובעים מן הבחירה האלוקית, ולא רק ממעלותיו האישיות. אילו הייתה התורה מספרת על כל מעשיו הקודמים של אברהם, היה אפשר לחשוב שהקשר שלו עם הקב״ה נוצר רק בזכות עבודתו האישית. אצל נח נאמר ״את האלוקים התהלך נח״ ו״כי אותך ראיתי צדיק לפניי״: הקב״ה ראה את צדקותו ובחר בו בזכות מעשיו ומידותיו. אבל עניינו של יהודי עמוק יותר: הקשר מתחיל מבחירת הקב״ה בו, למעלה מכל מידה והגבלה.
מהם שלושת העניינים שבציווי ״מארצך וממולדתך ומבית אביך״? בחסידות מבואר שראשית העבודה היא לצאת מן המעמד והמצב העצמי, מן ההרגלים וההנהגות שהאדם דבק בהם, כדי להגיע אל ״הארץ אשר אראך״ ואל הקשר של הנשמה עם שורשה. זהו גם פירוש הפסוק בתהילים ״שכחי עמך ובית אביך״: התנועה הראשונה בעבודת ה׳ היא יציאה מן הרגילות וממה שנראה לאדם טבעי ומובן מאליו. שלושת הביטויים שבפסוק מציינים שלבים שונים בעבודה זו.
הפירוש הראשון ל״ארצך״ הוא מלשון ארציות וחומריות. זו אינה רק בעיה פרטית או מידה מסוימת שעל האדם לתקן, אלא חומריות כללית הנובעת מחומר הגוף ומהנפש הבהמית. כאשר אדם חי שנים רבות כשהוא עטוף עניינים גשמיים, גם אם הם מותרים, החומריות נעשית אצלו טבעית ומורגשת. ענייני העולם באים אצלו בפשיטות ובתוקף, ואילו בעניינים רוחניים הוא אינו מרגיש חיות באלוקות. לכן הצעד הראשון הוא לצאת מן הארציות ומההגשמה הכללית, שאינן מאפשרות לנפש לחוש באלוקות.
הרבי הרש״ב מבאר זאת באמצעות סיפור על אדמו״ר האמצעי בילדותו. אף שהיה ילד קטן, היה מתפלל באריכות, בדמעות ובבכי, ובין השאר התעכב זמן רב במזמור ״שיר חנוכת הבית״. כששאלו אותו מה מצא בפסוק ״ה׳ אלוקי שוועתי אליך ותרפאני״ שגרם לו להתפלל כל כך, השיב שפירש את ״ותרפאני״ מלשון רפיון וחולשה. הוא פנה לקב״ה וביקש שיחליש אותו מהחוזק של חומר הגוף והנפש הבהמית. הרבי הרש״ב מסביר שאין מדובר כאן בתיקון של עניין פרטי, אלא בחומריות כללית שצריך להתגבר עליה לפני שמתחילים בתיקונים הפרטיים.
ל״ארצך״ יש גם פירוש שני: שפלות של קליפה. הארץ היא הדבר שכולם דורכים עליו, וכך האדם עלול לחוש את עצמו כ״איסקופה הנדרסת״, מישהו שאין לו ערך ושכולם יכולים לדרוך עליו. הוא אומר לעצמו ״מי אני ומה אני״ ומביט על עצמו כעל מציאות חלשה ונחותה. שפלות כזו אינה ענווה אמיתית, אלא תחושת נחיתות שמונעת מהאדם להתקרב לעבודת ה׳. אם הוא חושב שאין לו ערך, הוא עלול להסיק שאין בכוחו להתקרב לקב״ה ושמעשיו, לימודו ותפילתו לא יפעלו דבר למעלה.
לכן על האדם לצאת מ״ארצך״ משני הצדדים: הן מן הגסות וההגשמה העצמית, והן מן השפלות השלילית שמכניסה בו הנפש הבהמית והיצר הרע. שני הקצוות אינם ראויים ומונעים קשר עם הקב״ה. נוסף על כך, ״ארצך״ הוא מלשון רצון, והוא כולל את הרצונות הזרים שאינם מניחים לאדם להתקשר לאלוקות. לעומת זאת, בהמשך העבודה מתגלה גם המשמעות החיובית של ארץ: ביטול ורצון לעשות את רצון הבורא, כלשון חז"ל "למה נקרא שמה ארץ – שרצתה לעשות רצון קונה".
״ממולדתך״ מתייחס להרגלים ולהנהגות שהאדם התרגל אליהם, ובכלל זה מידות בלתי רצויות. בתניא מבאר אדמו״ר הזקן שהמידות נקראות ״תולדות״, ואילו המוחין הם בבחינת ״אבות״: כמו שהורים מולידים ילדים, כך השכל, חכמה ובינה, מוליד את המידות. לכן ״ממולדתך״ רומז גם למידות הרעות שעל האדם לתקן.
ולסיום – ״בית אביך״ הוא, בפשטות, ההנהגות שהאדם קיבל בבית אביו; ובפנימיות, הוא מציין את המוחין והשכל (כאמור שהם נקראים "אבות"), כלומר את ההשקפות והדעות הבלתי רצויות שאדם מחזיק בהן.
לפי הביאור בעבודת ה׳ מובן סדר הפסוק, אף שלכאורה הסדר הגשמי הפוך: אדם יוצא תחילה מבית אביו, אחר כך מעירו ולבסוף מארצו; כאן התורה אינה מתארת מסע גיאוגרפי, אלא סדר בעבודה מן הנמוך אל הנעלה. תחילה עליו לצאת מן החומריות הכללית שבנפש הבהמית, אחר כך לתקן את המידות, ולבסוף לברר את המוחין ואת ההשקפות. זו התנועה הנדרשת כדי לקבל שייכות לאלוקות: ״לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך״. הסדר הזה מלמד שאין די בכך שהאדם יתקן מעשה מסוים או מידה אחת. עליו לעסוק גם בשורש הרחב יותר של ההגשמה, שממנו צומחים הרגלים ומידות, ובהמשך לברר גם את תפיסותיו ואת השקפותיו.
לאחר היציאה הזאת מגיעים ל״אל הארץ אשר אראך״. כמובן אין הכוונה לחומריות שמסתירה את האלוקות, אלא לגשמיות מזוככת, שעליה נאמר שהקב״ה נתאווה שתהיה לו "דירה בתחתונים". וכמו שסיפרנו, אין צורך לצום כפשוטו או להתיש את הגוף; אדרבה, יש לשמור על בריאות הגוף. העבודה היא לנצור את הדיבור, ״בלום פיך מלדבר״, ולהקדיש בכל יום חמש עשרה דקות להתבוננות בתכלית ירידת הנשמה. כך יכול האדם להפוך את הגשמיות לכלי לרוחניות, להפוך את ה״יש״ ל״אין״ ולעשות מן העולם דירה לו יתברך.
זו, אם כן, ההוראה מפרשת לך לך לכל יהודי בראשית עבודתו: עליו לצאת מן ההרגלים, מן הגסות והחומריות, מן המידות הבלתי רצויות ומן ההשקפות שמרחיקות אותו מאלוקות. אברהם אבינו הוא המופת לכך. כאשר מקיימים את ה״לך לך״, נפתחת השייכות לאלוקות, והאדם מגלה את מהותו ואת שורש נשמתו. הרבי מהר״ש השתמש בסיפור התעניות כדי להדריך יהודים בסדר העבודה, והרבי זי"ע ציין במכתביו ב'אגרות קודש' לסיפור זה כמקור להדרכה. הסיפור הזה מובא ב'ספר התולדות' של אדמו״ר מהר״ש, שהרבי עצמו ערך והוציא לאור, ולימים הרבי במכתביו הפנה אליו יהודים ששאלו כיצד להתקדם בעבודת ה׳.
מהסיפור נלמדות שתי הוראות מעשיות. ראשית, יש להיזהר מתעניות ומסיגופים ולשמור על בריאות הגוף, כפי שהרבי הדגיש פעמים רבות כשהביא את הסיפור. שנית, העבודה היא לשמור על הדיבור ולהקדיש רבע שעה ביום להתבוננות עצמית. ההגבלה לחמש עשרה דקות חשובה: עיסוק בלתי פוסק בעצמנו עלול לנבוע מישות וגאווה, או להוביל למרה שחורה ולמרירות. עבודת ה׳ צריכה להיות בשמחה, ולא מתוך שקיעה בעצמנו. לכן ההתבוננות היומית אינה אמורה להפוך לעיסוק בלתי פוסק בחסרונות, אלא להיות זמן מוגדר שבו האדם בוחן בכנות את מצבו, מזהה את מה שעליו לתקן וניגש לעבודה מתוך תחושת השליחות והקשר שלו עם הקב״ה.
באותן חמש עשרה דקות יש להתבונן בתכלית ירידת הנשמה למטה ולהפנים שהיהודי נושא בקרבו חלק אלוקה ממעל ממש. הנשמה ירדה ממדרגות עליונות אל העולם הזה התחתון, אך הירידה אינה לשם ירידה; דווקא באמצעות העבודה בעולם הזה אפשר להגיע ל״אראך״, לגילוי העצמות ולעלייה גדולה. זו העבודה המיוחדת לפרשת לך לך, המגיעה לאחר חודש תשרי ומלמדת כיצד להמשיך בעבודת ה׳ לאורך השנה, עד ״ילכו מחיל אל חיל, יראה אל אלוקים בציון״.
לחיים, לחיים ולברכה.
