בס"ד

הרגע הזה שנשאר שם בתיק

הרגע הזה שנשאר שם בתיק

במשתה פורים האחרון, בכמה רגעים נפלאים של טוב והתעלות, עלתה בי הרגשת חופש וקדושה נדירות. בלי לנתח מה גרם לזה, עלתה בי עוד מחשבה במקביל: ככה. כן, ככה השם יתברך כיוון שתהיה בכל ימות השנה. שמח, חופשי, בקדושה ובאהבה עם כל הסביבה. מלכתחילה… מה? אז צריך לשתות יין כל השנה? לא. כמו שלא צריך לאכול מצה כל השנה כדי להרגיש חופשי.
פורים ופסח הקרוב הם בעצם נקודות התחלה וזיכרון כדי להוכיח לך שזה אפשרי. שלוק של יין בפורים או ביס ראשון מהמצה, מזכירים לך היטב עבור מה התאמצת. עבור מה מסרת נפש. בדיוק עבור אותו רגע של חופש וחירות. ממילא אתה עומד לשכוח את זה ברגע הראשון שאחת מארבע הכוסות תעוף לעברך על ידי אחד הילדים השמחים. אתה תשכח את זה. אז לכן זה הרגע להיזכר שיש רגעים כאלה שהיית שם למעלה. 
ובכל זאת, חופש ממה?
חופש מתפיסת העולם הזו. תרתי משמע – מהיכן שהעולם תופס אותך, ואיך אתה תופס את העולם.
העולם תופס אותנו, ובכל יום שעובר הוא מנסה לשכנע אותנו שהחוקים שיש בעולם הם היחידים שקיימים. חדשות, מלחמות, פוליטיקה ובדידות. אבל המצה מזכירה לנו כמה גדול הנס. כמה יהודי אמור להיות משוחרר מכל זה. כמה הוא לא מחוייב לחוקי המציאות אלא יש מרחב חופשי שהוא שייך לך. מרחב של חלום. של יצירתיות, של התחדשות, של הליכה איתו יתברך לכל המקומות שמבטיחה לנו היהדות.
לשם אנחנו שייכים. זו התזכורת. העולם תופס אותך אבל אתה לא תופס רק אותו אלא את המרחב שמעליו.

בכל צעד לבית כנסת לשחרית או למנחה אני מזכיר לעצמי: יש סיפור אחר שבו אני לא מחוייב לבית הכלא שהעולם מציע לי בשם החופש. אני יהודי וראוי ליותר. אני יהודי ושייך, ויהדות זו החירות שלי. לא בכדי כל העולם מסתכל עלי, אני העם היחידי שעף כמו פרפר מחוץ לכלוב ברגעי החופש ונמצא ברוב הזמן בתוך הכלוב כמדינה. לא משנה מה מדד היהדות שלך, אתה זכית בכרטיס יציאה החוצה. השאלה היא האם אתה משתמש בו, או שאתה מאמין לשומר המצרי שמספר לך שהכרטיס פג תוקף. שבת הגדול זה הזמן שבו אני מזכיר לעצמי שנולדתי חופשי לעבוד את השם, ולא להמשיך את עבדות העולם אל תוך היהדות. זה ההבדל בין חופש לתחושת חופש.בליל הסדר הזה אזכיר לעצמי שהעניין הוא לספר את זה לילדים. שעיקר החמץ הוא במה שנשאר בתוכי מהילדות והתנפח למבוגר לא מדוייק. אחת ההלכות המרכזיות בפסח שאהובות עליי במיוחד, היא ההלכה שאחרי טאטוא הבית צריך לחפש בתיקי הילדים. כל כך נכון. זה ה'תיק' של ילדותנו. התיק ששם העולם תפס אותנו, הוא זה שצריך בדיקה. אחרי הכל, כל כך הרבה שנים על הגב, זה ממש כבד. אז עבור ילדינו בהווה אני מחפש בתיק הילד בעבר, את מה שנשאר שם וקיים עד היום. אותו רגע קדוש שנשאר רק בזיכרון הנשמתי ומחכה לחזור. רצית חופש? כנס לתיק. זה הזמן הגדול.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן