בתחילת שנות ה־90 שאל העולם את עצמו: מה יהיה? התפרקות ברית המועצות והסרת הגבולות בתוך אירופה בישרו שהנה עולם חדש בפתח. קץ ההיסטוריה זה הכיוון, כך נטען בספר אחד. העולם הכלכלי המחובר והגלובלי יזנח את המלחמות לטובת העסקים. בקיצור, ככל שהעולם יכיר את עצמו יותר, הוא ילחם פחות ויתחבר יותר. קידמה תביא לחיבור ולסוף המלחמות. תיאוריה אחרת מנגד טענה הפוך. עולם מתקדם, גלובלי ודיגיטלי דווקא ידגיש את הזהויות ואת הפערים, ומה שיקרה הוא שהתרבויות יתנגשו. 'התנגשות בין תרבויות', כך קראו לספר ממול.
חמוש בשתי התיאוריות יצא העולם לראות מה יקרה. כמה שנים לאחר מכן, במתקפת הטרור של אל־קעידה על מגדלי התאומים, הכיוון התחיל להתבהר. העולם המודרני הוא גם עולם מתנגש. זה שכולם מכירים את כולם, לא אומר שהם זנחו את הזהות שלהם, ההפך. בשירות הטכנולוגיה הם אפילו יאיצו את הקרב. מאז העולם נלחם בעצמו בעוד ועוד מלחמות, חלקן רועשות וחלקן שקטות. רובן במלחמת ג'יהאד של האסלאם, מיעוטן בסגנון פוטין־אוקראינה. יצר המלחמה של האדם לא נעלם עם הטלפון החכם.
נו? אז מה זה אומר לגבינו? קודם כל, זה אומר שמצב של התנגשות בין רצונות בבית, בעולם, במדינה ובממשלה זה מצב מוכר. לא צריך להיות מופתע מזה, אלא דווקא להבין שזו הדינמיקה. התקווה האוטופית שלא יהיה כאן צבא והכל יהיה שלום ואהבה היא מוטעית ומחלישה. המערב ולא המזרח הוא זה שהביא את החלום ההוליוודי של שלום עולמי ושל עולם בלי גבולות. בתכלס זה לא קרה בשום מקום. זה אולי מיושם בארצות הברית, אבל מתחת לפני השטח מלחמות הזהויות קיימת.
המערב שלא לקח את הדת בחשבון ואת האפשרות של זהות דתית, חשב שהיא תימחק עם התגברות הקניות בעלי אקספרס ועם כל השפע שתביא הטכנולוגיה. והנה ההפך קרה. עולמנו לא רק מתנגש בגלל זהויות, הוא מתנגש בגלל שניסו למחוק זהויות. בסופו של דבר הנוסחה הישנה גברה על האופנה העכשווית. זה קורה בכל מקום. המלחמה מתקיימת על כל זהות אפשרית; זהות לאומית, דתית, מינית וחברתית.
לפני שנות האלפיים אפשר היה לחיות ללא זהות ולפעול למען ערכים גלובליים כמו שלום ושגשוג. זה נגמר. העולם מחודד היום עד הקצה ושואל אותך קודם כל: לאן אתה משתייך? העולם עדיין שונא את היהודים למרות שיש להם מדינה. הפלסטינים לא יאהבו את הישראלים גם אם הם יחזרו לגבולות 67. האסלאם מתנגש במערב גם אם זה לא נשמע בקולות נפץ, זה קורה כל יום.
הכתבים הישראלים שחזרו מאוכזבים מהמונדיאל בקטאר לאחר שאמרו להם שהם לא רצויים, מבטאים יותר מכל את העולם הנוכחי. מאוד אוהב כדורגל אך מאוד לא אוהב את ישראל. הכי קשה הוא שישראלים מחפשים אהבה במקום שאין. נו, אז מה זה אומר? זה אומר שאדם צריך לצאת למסע חיפוש אחר הזהות שלו שהיא הכי קרובה אל הפנימיות שלו ולמה שהוא באמת. יותר הקשבה לשורש מאשר לזהות שנותן לך העולם.
במקרה של יהודים זה כמעט תואם. אם ניכנס פנימה, נגלה את הניצוץ היהודי העתיק מכל. ואם נצא החוצה ולא נתבלבל, העולם כבר יבהיר לנו שאנחנו יהודים. זהותנו היא בתורה שלנו ובקשר להשם יתברך. לעיתים העולם יודע את זה יותר טוב מאיתנו. עכשיו כשרואים את העולם המתנגש לעיתים גם בתוכנו, קל יותר להבין. הגיע הזמן לבחור.
אם נסתכל על תוצאות הבחירות האחרונות ועל המונדיאל, על מה העולם אומר עלינו, נוכל להבין את הקרב האמיתי בין הפנים לחוץ. בין העולם שאומר מי אנחנו, לבין הנשמה שאומרת לנו מי אני. כן, זו ההתנגשות שקיימת מאז שהעולם קיים. אין שום חדש אלא שהפעם כבר אין שטח אפור. ההחלטה מתדפקת על ליבנו. המלחמות הן חלק מהשלום שלנו.
אבותינו לא חשבו שיום אחד הם יפרשו למנוחה והכל יהיה סבבה. רוגזו של עשו כבר קופץ והנה הזמן להיזכר ביעקב שלנו שבתוכנו ולבחור. בעצם יש בחירה חופשית כמעט בכל דבר, אך את העיתוי אנחנו לא בוחרים. והנה כרגע המציאות שואלת אותנו: מי אתה? אתה מהחוץ או מהפנים? מבט אחד על הטלפון החכם והמהיר מבהיר לי שאני אמנם אמשיך להחזיק אותו, אך אני בוחר בבחירת אבותיי, בנשמה היהודית, עם כל מה שנגזר מכך.
