זה יכול לקרות רק בכותל. באזור הפנימי, המקורה, עם כל הקשתות העתיקות והיונים שמתעופפות.
וזה קרה לי באמצע תפילת 'יום כיפור קטן', ערב ראש חודש תמוז, כשאני עומד צפוף בין אלפי יהודים מתפללים וצועקים.
אולי משהו בתמוז הזה, בימי בין המצרים האלה, עם הזיפים על הפנים עשה לי את זה.
הייתי כהוזה. דמיינתי שאנחנו חבורה כזאת של אלפי יהודים שחזרו… חזרו הביתה ועומדים מחוץ לחומות של הארמון וצועקים לשומרים שיפתחו.
זה היה כל כך אמיתי עד שהתפלאתי, מניין לי הזכות להיות כל כך קרוב.
דמעתי מהתרגשות, כיצד אירע שאני בין אלה שגורשו מכאן והוגלו וגם זכו לחזור.
וכך עמדנו בזעקה מול השערים, מקווים בעומק לבנו שהמלך עצמו הנמצא בחדרי חדריו ישמע ויצא אלינו.
צעקנו י"ג מידות של רחמים לא רק כתפילה אלא כאנשים האומרים סיסמה. נותנים סימן:
הכר נא. אנחנו אותם אלה שעזבנו לפני שנים. הנך רואה שאנחנו מכירים את הפסוקים. ואנחנו עדיין לומדים והוגים באותו הספר שלקחנו בידנו כשיצאנו! לא הפסקנו. מעולם לא שכחנו.
ואז כביכול שמעתי את קול השומרים שואלים אותנו מעבר לחומה. מי אתם? ומניין המבטא הזה והלבוש הזה? כל אלה לא היו אז כשעזבתם.
ואנחנו עונים להם:
המבטא, הלבוש, המעיל והכובע – כל אלה סיגלנו לנו באותן ארצות בהן חנינו מאות בשנים דחופים וסחופים, גליציה, אוקראינה, רוסיה וספרד.
ומדוע אנו שומרים עליהם? למען תדעו מה עברנו. היכן היינו וכמה מסרנו את נפשנו
עד היום. והנה אנחנו פה עומדים שוב ליד החומה.
אנא מכם, הקשיבו טוב לניגון של החזן, מקצת־משהו משירת הלוויים ששרו פה על הדוכן יש בו.
וגם אם נתווספו למנגינה סולמות ומקצבים של העמים אשר חיינו בתוכם,
השיר שהיו אומרים על הדוכן חבוי בו ועבר מדור לדור, מאב לבן.
ועתה, משהגענו לפה היום – פתחו לנו שער!
בכל זאת שמך לא שכחנו.