יש את הרגע הזה לאחר הדלקת הנרות והשירים שמתחיל שקט בחדר. יופי, הדלקנו חנוכייה ומה עושים עכשיו? בדרך כלל אם יש איזשהו דבר תורה אני מקשיב. ואז כולם מתפזרים, ילדים לסופגניות ולמשחקים ו… מה אתי, איפה אני בסיפור, איפה הלהבה שלי, האומץ שלי, היציאה שלי מול כל הכוחות החזקים של היוונים? ומה עם האמונה שלי שאנצח כאן בעולם הזה?
דבר כזה מצריך דקות ארוכות מול הנרות, אני מחפש בלהבות הקטנות התחלה לתשובה שלי. איך נדלקים?
אז נתחיל קודם עם מה סוג האש הרצוי שיבער בתוכי. כל מי שנסע קצת בעולם וחיפש להגשים את חלומותיו חיפש אחר האש, הכוח הזה לבעור ולעלות למעלה אל… החלומות, אל הגעגוע. אלא שבכל פעם שעלינו על להבות האש הלא־נכונה נשרפנו. מצאנו עצמנו מתוסכלים.
האש, כך גיליתי בעצמי לאחר שלושה עשורים לחיי, היא לא בהוליווד, לא בהודו, לא באוכל הגורמה, ולא במה שנקרא לצאת לבלות; ובעיקר לא בהגדרות החברה מהי אש. אני רוצה סוג אחר של אש, אש של רצון, של התלהבות בעבודת ה', לעוף על המצוות ולהיות שמח, להאיר את הבית שלי ולהדליק את האישה והילדים, בקיצור כל מה שמובטח לעובד ה'. אז איפה האש שלי?
בין מפתח גנבים למפתח קדוש
ההתחלה של התשובה נעוצה בסוג האש, או יותר נכון בהגדרת האש. איזו אש אני מחפש, משהו שמאיר או משהו ששורף בדרך להגשמת החלומות. אז יש שני סוגי אש? כן. האש של נרות חנוכה דומה לאש של נרות שבת, לאש של הסנה, לאש של הכד הקטן ההוא שנותר בבית המקדש. זו אש מאירה. לא שורפת ואוכלת. את החלוקה הזו לסוגי האש מביא רבי נחמן בליקוטי הלכות (חנוכה הלכה ד). אפשר לומר שאם יש מומחה להדלקת אש זה רבנו. רבי נחמן מסביר שיש 'מאורי אש' ו'מאורי אור'. מה ההבדל?
'מאורי אש' זה הצד המעשי של אש שאנחנו מכירים, שורפת, מכאיבה ומכלה כשהיא באה לא במידה. קיבלנו תזכורת בחודש האחרון מהי אש שורפת בתים ויערות. איך היא מתחילה ובאיזו כוונה. בחיים עצמם אלו האלימות, הכוחנות והמחשבה שאני מייצר את האש.
מנגד יש את 'מאורי האור'. זה בעצם הצד הרוחני וההשפעה הרוחנית של האש. היא מאירה לנו ומרימה אותנו. זו השכינה הקדושה והקשר שלנו עם השמיים. האש שמאירה לי זה 'מאורי אור', אש שלא לוקחת כלום בתמורה, לא שמן, לא את ענפי הסנה, לא את הבית ולא את היער, אלא מאירה אותם. לא משאירה אנשים פגועים אלא מקרבת אותם אל עצמם ואל החלומות שלהם. זו האש הנקייה, הטהורה.
רגע, גם ה' יתברך נקרא 'אש אוכלה', אז מה עניין? רבי נחמן אומר שאם ישראל דבקים בה' דרך אותה 'אש אוכלה' אז הם מקבלים חיות דווקא ממנה. זאת אומרת שמה ששורף בחוץ, יכול לקרב אותי מבפנים. לגבי העולם האש הזו היא 'מאורי אש' אך לגבי ישראל היא 'מאורי אור'. והנה החידוש: העניין של אש שורפת או אש מאירה הוא בידנו. בתחום הבחירה שלנו. את זה יש רק לישראל, אומר רבי נחמן.
זו אותה תכונה שהועברה לנו מאברהם אבינו שלא נשרף בכבשן ואילו הרן כן נשרף, מאותה אש. עובר דרך משה עם הסנה שלא נשרף ועד לחנניה מישאל ועזריה, שגם עברו דרך האש עד ל… חנוכה ולחנוכייה שלנו. כאן, בשמן הזה, זה עיקר הנס. האש בחנוכה היא 'מאורי אור' שאין שם שליטה ל'מאורי אש' ולשרפה. בגלל זה השמן החזיק כל כך הרבה זמן. הנה ההבדל בין מפתח גנבים למפתח קדוש. בין אמת וליד־האמת או לפוסט־אמת. בין קדושה לכיליון.
לא רוצה להיות פראייר
לפעמים אפשר לנעול את המבט על הלהבות הקטנות ולראות את החיים של הנר בעולם ולשאול: במה אני בוחר, איזו אש אני רוצה? ובעיקר, מה אני מוכן לתת עבורה. זה מתחיל בנר הקטן ובאש שאנחנו רוצים להכניס לחיינו. יש רק דרך אחת לקבל אור מאש והרבה דרכים לקבל שריפה מאש. כך המסע שלנו יכול להתחיל בדרך לאותו אומץ וריצה קדימה. אש של אור מתפשטת מהר מאש של שרפה, היא יכולה להפתיע ביכולת שלה לעלות למעלה. אחרי כל ההסבר הזה אני כמובן בוחר ב'מאורי אור'. זה הזמן של האור להידלק כשחשוך.
איכשהו תמיד בקרקעית של הדברים יש בחירה. והעיקרון המנחה שלי הוא, שאם כבר הגעתי עד הלום אני לא מוכן להיות פראייר. אני לא רוצה אמת של ליד או כמעט או כאילו. אני רוצה את האמת של האור. ולכן אני בוחר שהאש שלי תהיה 'מאורי אור'. התדלוק הוא בחנוכה, שלושים ושש הנרות שאנחנו מדליקים לאורך חנוכה הם התחמושת שלנו לכל השנה. עומד להיות ערפל במהלך השנה אז לא לשכוח במה בחרנו ולהיזכר שאנחנו בצד של האור. בעזר ה', שנזכה להשאיר את 'מאורי האור' בלב, כדי להישאר דלוקים כל השנה.
