המציאות סביבנו דורשת כל רגע ורגע הסבר. מה קורה כאן? לאן זה הולך? איך אני אמור לראות את מה שקורה בעולם? הרי כל זה נברא בשבילי – מלחמות שלא פוסקות מסביב והאש שמקיפה אותנו, ולא רק בדימוי. אש של התנגשות פנימית. המציאות הפכה חדה וכואבת, אבל ייתכן גם שיותר ברורה.
לעצמי אני מסביר את זה שהכל חוזר לאותו ערך בסיסי, לנקודת ההתחלה – יהודי. מה שיהודי עובר בעולם זה סיפר ייחודי שיש רק לנו. יהודי – זה כבר הסבר טוב לכל מה שקורה בעולם ואצלי. כי אם זה עובר עלי, זה עובר גם על העולם. כך מסביר רבי נחמן, שכל המלחמות שעוברות על העולם עוברות גם על האדם שנקרא "עולם קטן".
העולם כיום הוא עולם חד ומכאיב, אבל יותר ברור מאשר בשנים עברו. מחשבות וחלומות מתפוגגים אל מול המציאות החדשה. מסכות נופלות, והכל נעשה יותר אמיתי. חמאס, איראן והערבים כאן אומרים בגלוי את מה שהם רוצים שיקרה איתנו, וגם אנחנו – בעזרת טראמפ – אומרים בגלוי, בנימוס יהודי, שהיינו רוצים לראות אותם עוזבים את עזה. הגב שלנו מתקרב לקיר והאמת יוצאת לאור. כעת נדרש לראות שאנחנו מתבוננים נכון על מה שמתרחש.
אחד הדברים המעניינים בחיי הקהילה אלה השיחות לאחר התפילה, בבית הכנסת, בקידוש של שבת בבוקר עם החברים. שם מתברר איך האמונה היא הקו המפריד בין שני העולמות, ואיך היהודי שרואה את חייו כיהודי מאמין מפענח לעצמו את המציאות. "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה'"… – זה הדיבור שהם מקשיבים אליו, אומר הנביא מלאכי, וזה הדיבור שמראה למי שברא אותנו שאנחנו איתו, שאנחנו רואים את כל מה שקורה כאן דרך העיניים של האמונה והתורה.
בפסוק אחר נכתב "וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו". הנה נקודת המפנה: מי שעובד את ה' מגיע למצב שהוא נבדל במציאות ממי שלא עבדו. הקשר שלך עם ה' הוא המפתח להבנת המציאות. בין כל האג'נדות והרעיונות שרוחשים סביבנו, בין כל העימותים שיש הן ברחובותינו והן בגבולותינו – זו אמת המידה של המציאות: מי שעובד את ה' ומי שלא. זה מה שמתברר כאן.
האם אתה רואה את שריפת בית המקדש כמו שרבי עקיבא ראה וצחק? זו אמנם קומה גבוהה, אבל הצחוק של רבי עקיבא למראה השועל שיוצא מקודש הקודשים מלמד את הכיוון של המבט אליו אנחנו שואפים. את הנחמה שבהשגחה. את הניווט הברור של ה' יתברך אותנו אל הגאולה. את זה שיש סוף טוב לסיפור והכל לפי התוכנית.
בל"ג בעומר, כשכל אחד בדרכו יבעיר את האש של רבי שמעון בליבו, זה הזמן לבדוק גם את האש סביבנו. הערבים, כמו במשפט שלמה, מוכנים לשרוף הכל כדי שלנו – בני המלכה האמיתיים – לא יהיה נחת. לעומת זאת, האש של רבי שמעון, אש הזוהר, אש הצדיק, היא האש אליה אנחנו שייכים.
רבנו אומר שיש לאש שימוש כפול: "וְיֵשׁ מְאוֹרֵי אוֹר וּמְאוֹרֵי אֵשׁ, וְהֵם זֶה לְעֻמַּת זֶה; שֶׁכְּשֶׁיֵּשׁ כֹּחַ לִמְאוֹרֵי אוֹר אֲזַי נִכְנָעִין מְאוֹרֵי אֵשׁ, וְכֵן לְהֵפֶךְ, חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁכְּשֶׁנִּכְנָעִין וְנִסְתַּלְּקִין מְאוֹרֵי אוֹר, חַס וְשָׁלוֹם, אֲזַי מִתְגַּבְּרִין מְאוֹרֵי אֵשׁ. וְזֶה בְּחִינַת חֻרְבַּן בֵּית הַמִקְדָּש" (לקוטי מוהר"ן תנינא ס"ז).
אפשר לומר, שאם יש מומחה להדלקת אש – זה רבנו. זה הרגע להתחיל בחיפוש אחר האש הנכונה, אז הנה החלוקה הראשונית: רבנו מסביר שיש "מאורי אש" ו"מאורי אור". מה ההבדל? "מאורי אש" זה הצד המעשי של האש, הצד שאנחנו מכירים – היא שורפת ומכאיבה ומכלה כשהיא באה לא במידה. אנחנו מקבלים תזכורת מדי יום מה היא אש ששורפת בתים ויערות, ומה היא אש של מחלוקת – איך היא מתחילה ובאיזו כוונה. בחיים עצמם זו האלימות, הכוחנות והמחשבה שאני הוא זה שיוצר את האש.
מנגד, ישנם "מאורי האור", וזה למעשה הצד הרוחני וההשפעה הרוחנית של האש. היא מאירה לנו ומגביהה אותנו. כאן הכוונה לשכינה, לקדושה ולקשר שלנו עם השמיים. האש שמאירה לי זה מאורי אור – אש שלא לוקחת דבר בתמורה. לא שמן, לא את ענפי הסנה, לא את הבית ולא את היער, ותמורת זה היא מאירה אותם. היא לא משאירה אנשים פגועים, אלה מקרבת אותם אל עצמם, אל החלומות שלהם.
זו האש הנקייה, הטהורה. את זה אני מחפש. את זה אני מכוון לבקש בל"ג בעומר. האש הזו נמצאת אצל הצדיק. "הבער אותה בליבי!" זעק רבי נתן. כן, זו התפילה. בין אם עלית להר מירון להילולא בין אם לא, זה קודם כל בלב.
