ראש הממשלה בנימין נתניהו דיבר בקול ברור על ההצלה שהייתה במטוס של פליי דובאי, ואמר כי זו סייעתא דשמיא, נס משמים. הוא דיבר כל הזמן במונחים של נס. לצערנו, לעומתו, איש ציבור אחר אמר: לא מדובר פה בנס; מדובר בתושייה, באומץ, בגבורה, במסירות נפש, בערבות הדדית.
ובכן, אפשר לשאול את האנשים עצמם – אלה שעשו את ה"נס" הזה, אלה שהיו בעלי האומץ והגבורה, שסיכנו את חייהם ובתושייה הצילו גם את המטוס וגם את האנשים, וכנראה הרבה יותר; מה הם אומרים? הם אומרים נס.
ובאמת, הדבר נקרא נס, מכיוון שנס הוא לאו דווקא כמו קריעת ים סוף, שמשתנים חוקי הטבע. הנס היותר גדול הוא שהקדוש ברוך הוא נמצא בקרבך: "כי ה' אלוקיך בקרבך אל גדול ונורא". הגבורה הזאת היא הגבורה שפיעמה בדוד המלך, כשהוא רץ ודילג על מכשולים ואמר: "כי בך ארוץ גדוד ובאלוקי אדלג שור".
התשובה האמיתית היא, ובכן: הגבורה היא נס. כך מסביר הר"ן על הפסוק "ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", "וזכרת כי ה' אלוקיך הוא הנותן לך כוח לעשות חיל": אנחנו רואים שהכוח נמצא אצל האדם; זה לא שאלוקים פועל והאדם פסיבי, והאדם יכול להשתמש בכוח הזה לטובה או לשלילה. לא כתוב שאלוקים עושה את החיל, אלא הוא "הנותן לך כוח לעשות חיל". הוא נותן לך את הכוח, את הגבורה, את האומץ, את הנחישות, את המידות הנפשיות והפיזיות, ואתה יכול להשתמש בהם לטובה, להצלה, לחיים.
זו בחירה שלך, ויש לך על כך זכויות עצומות בשמים ותקבל על זה שכר אינסופי, אבל בסופו של דבר עליך לזכור שהוא הנותן לך כוח לעשות חיל. אם לא כן, הגבורה תביא את האדם לזחיחות. "אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגיבור בגבורתו". אם הוא מתהלל, זחה דעתו ורם לבבו. וכשאדם רם לבבו – כולם בעיניו חסרי ערך, והוא רומס אותם, מנצל אותם ודורס אותם, כמו שהיה בדור המבול.
המפתח להבנה הנכונה הוא לזכור שגם דבר שנראה כמו מעשה אנושי, הוא באמת מעשה אלוקי.
לאמיתו של דבר, אני מעריך שכיום כל החברה הישראלית מרגישה כך. אחרי מאמץ אדיר של תושבי מדינת ישראל במשך שלוש שנים, מאות ימי מילואים ומסירות בלתי פוסקת, של הגברים, הנשים והילדים, של מקומות העבודה ובתי הספר, ושל כל כלל ישראל – מסירות נפשית ומסירות כלכלית – עם ישראל לא מייחס את הניצחונות בשבע החזיתות לעצמו. הוא מרגיש צורך לומר תודה לאלוקים.
רואים את זה בכל מקום שבו מתפללים. כשאמרו סליחות, אמרו הלל או התפללו ביום כיפור – בכל המקומות האלה הרגישו שעם ישראל חש צורך אדיר לומר: "תודה, אלוקים". כך בארץ, וכך בכל העולם. זאת המציאות.
ההבנה הזו נכונה כמובן לא רק בנושא צבאי. גם בעלייה לארץ אפשר לומר: העולה הוא זה שעלה, וכן הלאה: והבונה הוא שבנה, החקלאי זרע, הממציא המציא. את הכול אתה יכול לייחס לאדם, אבל התורה אומרת: תמיד תזכור שאת הכלים הבסיסיים שבהם אתה משתמש – אלוקים נתן לך. אם אין אדמה, ואין זרע, ואין גרעין, ואין גשם, ואין רוח – כל מה שתעשה לא שווה מאומה. אלוקים נותן לך את הכלים הבסיסיים, ואתה – "אשר ברא אלוקים לעשות" – קיבלת את הכוח לבצע.
הדבר הזה מאוד משמעותי, מכיוון שלצערנו יש לאורך כל ההיסטוריה ובכל מקום אנשים שההצלחה משכרת אותם. הדוגמה הנוראה ביותר שאנחנו מכירים היא גרמניה הנאצית, שהייתה פאר החוכמה, פאר היופי, פאר הניצחונות הצבאיים ופאר הכלכלה באירופה. ומרוב כל הפאר הזה – היא הפכה להיות הדבר הכי נחשי, מסוכן, מאיים ורצחני.
לצערנו, זה קיים לא רק באומות העולם. התורה אומרת שזה מה שקרה לשלמה המלך, במידה מסוימת, זה מה שקרה לעוזיהו המלך, ואם הולכים אחורה – זה מה שקרה לאדם הראשון בגן עדן, שקיבל מהקדוש ברוך הוא כל כך הרבה מתנות, וזחה דעתו ונסוג.
הדברים הללו מאוד חשובים, מכיוון שמדינת ישראל הולכת בשנים הבאות להתחזק עוד יותר, מבחינה כלכלית, צבאית ועוד, וכשעם ישראל צומח יותר ויותר – הוא חייב לקשור את ספר התורה על זרועו, "לבלתי רום לבבו". הוא חייב להיות מחובר יותר לקודש, כדי שההצלחה לא תביא חלילה למרד באלוקים אלא אדרבה – להשראת שכינה. כה ייתן ה' וכה יוסיף, אמן.
