יום כיפור.
צמד המילים הזה מציף כל כך הרבה תחושות בנפש. ברגע הראשון זה מציף אצלי רטט התרגשות וקדושה. גם אימת הדין והדרו של יום, גודל ורוממות אינסוף. שמחת הנקיות, קרבת אמת, לובן ולב פתוח.
וברוך ה', כבר קרוב לשתים־עשרה שנים שאת כל הלובן הזה אני פוגשת לחמש דקות, ואחר כך כבר רצה אחרי לגו, פריכיות אורז, בובות ועגלה…
איפה אני ואיפה יום הכיפורים.
מצטרפת לזה אוירת החג ששורה ברחוב הראשי. יום אחד בשנה אין מכוניות על הכביש (רק הרבה הרבה ילדים ואופניים) ואנשים צועדים בלבן, בכל הגילאים, מדברים. צוחקים. מטיילים.
זה מתאים לציור שלי לגאולה – ככה תיראה שבת. אבל יום כיפור זה משהו אחר – אני מתקוממת בתוכי.
איפה הטוהר וההתעלות?
להיות עם ה' כפי שמופיע בחיי עכשיו.
יש זמנים שטוב שהם משהו אחר. איכות אחרת. בהיותם כאלה הם נותנים את הכוח והאור לכל מה שיבוא אחריהם. זה נכון, אגב, לא רק בזמנים, אלא גם במקומות ואנשים. מקום מיוחד, אישיות מיוחדת, מעוררים בנו השראה.
ואני יודעת שזה יום אחר. רוצה להתכונן אליו, לחטוף ממנו כל רגע, למצות.
אבל המציאות מדברת איתי, קוראת לי ואומרת – היי אמא, צריכים אותך עכשיו לארוחה. ועכשיו לסיפור. ועכשיו להפרדת כוחות או ללא יודעת מה.
אני אומרת לעצמי: אל תהיי קיצונית. זה לא הכל או כלום. את עכשיו כאן ואחר כך תתפני ליום כיפור האמיתי שלך. כאן אני שומעת את פעמון הדיוק שלי מצלצל מבפנים…
יום כיפור כאן. ממש כאן.
ה' כאן איתך. על המחצלת ועם כל המשחקים. מה שקובע היכן אני, היא הכוונה שלי. תתכוונני למעלה. זו ההזדמנות שלך להכניס טהרה וקדושה בכל צעד קטן ופשוט לכאורה, שאת עסוקה בו כרגע. באהבה ובסבלנות שאת מוצאת בתוכך לילדייך או לכל מי שסביב. ברצון שלך להיות כל כולך בתוך היום הלבן הזה. את יכולה גם לנסות לכנס את הילדים לאמירת תהילים משותפת. אבל העיקר היא הכוונה שבליבך.
רחמנא ליבא בעי.
בליבנו הוא חפץ.
במקום לרצות להביא את האיכות של פעם אל ההווה שלי. לאלץ את עכשיו להתסדר לפי אמות מידה לא רלוונטיות, מסתבר שמצופה ממני את האפשרי – להכניס את יום הכיפורים אל מציאות חיי הנוכחית.
להטביל את כל המציאות שלי בתוך היום הקדוש הזה – ולראות את כולה, עם כל הבלאגן הלכלוך והסחות הדעת – טהורה. איתו. קרובה. אהובה.
