יהושע, החברותא שלי מצפת, נהג לספר:
ילד אחד טייל על חוף הים, הרים כוכבי ים שנזרקו על החול והתייבשו כמעט למוות והשליך אותם בחזרה לים, מקור חיותם.
"מה טעם יש במעשיך?" שאל אותו עובר אורח, מביט על החוף בו היו פזורים אלפי כוכבי ים. "מה תוכל לשנות בעולם בכך שתשליך לים כמה כוכבים בודדים?"
הילד אחז בכוכב ים נוסף אל מול אותו האיש, ואמר: "בשבילו זה משנה", וזרקו לתוך המים החיים.
כך המשיך עד רדת הלילה, "עבורו, זה משנה; עבורו, זה משנה".
לפעמים ברכבת לצפון או במחנה יהודה ביום שישי, כשכולם רצים, דוחפים וממהרים, אני נתקל בדוכן וחסיד חב"ד שאומר לבחור מקועקע "בוא אחי, תניח תפילין". אם מישהו יגיד: באמת מה זה משנה? יש התבוללות בעולם, התקשורת והמדיה מלאות רוחות זרות, מיליון בעיות – מה זה עוד הנחת תפילין אחת? איך זה יציל את העולם?
אזכר בילד על החוף שצועק "בשבילו זה משנה!… בשבילו זה משנה!".
בדור של אחרי השואה ראינו כיצד מצד אחד אויבינו ימ"ש שאפו לכלות כל יהודי בכל פינה בעולם, ולהבדיל ראינו גם כיצד הרבי מלובביץ' נלחם כאריה ולימד את העולם למסור נפש ממש למען היהודי הנידח ביותר. מוכן היה לשלוח את טובי החיילים, גדולי החסידים שלו, לכפר נידח בצפון סקוטלנד… אולי יגלו שם יהודי אבוד ויצילו את נשמתו.
מסירות נפש בשליחות, סיפר לי נאור כרמי, זה לא רק לוותר על נוחות, על מצרכים כשרים ומילקי עם הכשר לילדים בשבת. מסירות נפש זה גם ברוחניות.
לפי המסורת, ג' תמוז הוא גם היום בו אמר יהושע בן נון לשמש, באמצע הקרב, "שמש בגבעון דום" ועמדה לה השמש בשמים.
יום ההילולא של הרבי. ג' תמוז. השמש עמדה בשמים והמשיכה להאיר. שולחת קרניה, שליחיה, לכל העולם.
ראיתי שליחים בהונג קונג וראיתי בעין כרם; ראיתי בסנט פטרבורג וברחובות בוקרסט; כולם כאותו הילד שמחפש כוכבים על החוף ומחזיר אותם למקור חיותם. כולם במעשיהם מלמדים אותנו, אל נא תהיו כאותו איש עייף המביט בחוף ומתייאש. נשמה יהודית היא כוכב. לכל מקום אליו תגיע, מישהו יאיר לה פנים: "אחי, הנחת תפילין?".
עבורי, זה משנה.