מחוץ לחדר לידה, עם כאב בטן שלא עוזב, אני מנסה להגיד תהילים ולא להתייאש. בכל רגע שעובר מישהו ורוצה להגיד לי משהו על המצב, על החדשות, על העולם, אני מחייך כדי לא להעליב. "מזל טוב, צבי! נו, מחכים לנכד?" אני מהנהן בחוסר רגש ״בעזרת השם״. כמו תמיד, התמונה החיצונית כל כך שונה ממה שקורה בפנים. חיוך ונעימות כלפי חוץ, ובפנים חרדת אימים.

התחלנו לידה בבית וזה לא זרם כמו בפעמים הקודמות, התגלגלנו לבית חולים בעל כורחנו, וכעת מחכים לאיזה נס לפני שהרופאים יתערבו ויחליטו על ניתוח.

לך תסביר ליהודי הזה, שבשבילו אני נראה כמו סבא, שבכלל אני בהמתנה ללידה השמינית שלנו. אני אמנם נראה כמו סבא בשבילו, אבל זה לא הזמן להסביר לו שבעל תשובה בזבז את כל ימי נעוריו אי שם בעולם. וכשנפל האסימון והבנתי שיש בעל בית לעולם, זה היה בגיל מאוחר. גיל ארבעים ילדה ראשונה, והנה תוך למעלה מעשור ילד שמיני.

כל מאמץ וקושי שהכרתי בחיי, החל מהצבא המאתגר וכל המסעות במקומות הכי מסוכנים בעולם, לא ישוו להרגשה הזו עכשיו. הוא חושב שאני סבא, נכון. מי ביום ההולדת 53 – ג״ן שנים – עוד לוקח ילדים לגן ומחליף חיתולים? בעל תשובה. היצור המוזר הזה שמתחיל לחיות מאמצע החיים ורוצה להספיק הכל. שמונה ילדים? אתה קולט? לא, אני לא קולט. אני רק רוצה שהלידה הזו תיגמר בשלום.

היינו בטוחים שזה יעבור חלק. כל הלידות האחרונות היו בבית, בסביבה הטבעית. כנראה חשבתי שאני יודע משהו, ואז בא המדרון. לידה שלא מתקדמת. שקט בחדר לידה. רק קולות המוניטור של העובר מצפצפים, כשברקע חשש לירידת דופק. אם זה יקרה, זה לא טוב. מה עושים?

זה מעין רגע שאתה מוזמן בו להיות בשיא החיבור או בשיא הניתוק. שיא החיבור משמע אני מחובר לכל מה שאשתי עוברת, אני כאן, תומך מתפלל עוזר, אני מרגיש את מה שהיא מרגישה. ממש לידה ללא חופשת לידה. ממש עד הסוף. מצד שני יש את שיא הניתוק. חבר טוב לא הבין מה הולך איתי בכל ההיריון הזה. מה קורה לך? זה לא שלך, זה שלה. מה אתה יכול לעזור? תתפלל וחלאס, אתה גם לא אמור להיות שם.

אמנם יש כאן בחירה בין שתי האופציות, אבל באמת הפנימית אין כאן בחירה. יש כאן מצווה, והבנה שזה רגע עצום ועוברים אותו ביחד. בשביל זה חזרתי בתשובה. לא רק לתסריט של לידה פשוטה, אלא עם כל התקלות באמצע, כולל השמירה על שבעת הילדים האחרים. בקיצור, להוביל מחלקה בלבנון נראה לי כמו קייטנת בין הזמנים לעומת מה שאני חווה עכשיו. חושך, כלום לא מתקדם. עוד שעה ועוד שעה. עוד משמרת ועוד מיילדת הולכת, ואנחנו תקועים. זה כבר לא נשמע כמו תסריט שהנה תבוא הישועה ויהיה סבבה. השם יתברך, איך ייתכן שהכל תקוע? איך ייתכן שזה קורה לנו?

מביט אל הטלפון. כולם כבר מתכננים את החופשות, את ה'אטרקציות', ואני במסדרון של חדר לידה. לבד בחושך, מחכה לתזוזה, וזה לא זז. רק לכמה חברים אני מסמן שצריך המון תפילות. ברגעים האלה לא יודעים כלום. אין במה להיאחז. רק באמונה עמומה ורחוקה שאמר הצדיק שהכל יהיה לטובה. מישהו רץ לציון של רבנו באומן, אחד נסע לרבי שמעון. מלא הודעות ששואלות: נו, מה קורה, זה כבר כמעט יומיים. ואני… לא יודע. פשוט לא יודע. אם יש ישועה, אז היא ממש בהילוך איטי. ממש.

אחרי כמעט יממה נוספת, התינוק יוצא לאט לאט. כל שעה בערך סנטימטר. "הנה זה בא", מבשרת לי האחות. "בת??" אני שואל, איזה יופי, לפחות מה שרציתי. אחרי סדרה רצופה של חמישה בנים, בת זה כבר המתקה אני חושב במוחי הקטן. בלי כל הכאב ראש של ברית בתשעה באב, אורחים והורים שישאלו שוב אם ילד שמיני בגילי זה לא יותר מדי מוגזם. "לא אמרתי בת", היא מתקנת אותי. "יש לכם בן במזל טוב"… השם יתברך תודה תודה! אבל אני ממש גמור… ועכשיו צריך גם לארגן ברית והכל…

לא יודע מה לומר. הייתה כאן ישועה, אבל כמו הרבה פעמים אני לא מכיר בה. מה זה הדבר הזה? למה אני רואה את זה כך? זה מוחין דקטנות. כן, זה המצב הזה שרבי נחמן מדבר עליו כל הזמן. זה הזמן להכיר בזה ולדעת שהשם יתברך תפר את זה בדיוק למידות שלך, ואתה לא מקבל את זה. השם נמצא בכל מקום, את זה אני מבין, אבל הוא גם מתקשר איתך מכל מקום. ואתה, משוגע שאתה לא קולט את זה באמת.

יש ישועה ויש ניסים, רק שהם לא כמו הסיפורים בעלוני השבת שהכל סבבה ברגע אחד. הכאב כאן, ההלם כאן. מעכשיו האישה בהחלמה ואתה צמוד לשאר הילדים. כן, זה המצב. זה מהישועה, וזה רק בא לבדוק אם אתה שמח באמת.

במעלית בבית החולים בדרך החוצה אתה כבר מקבל פרופורציה. אתה יוצא מכאן עם ילד בריא, ברוך השם, ועם שני הורים בעלי תשובה בגיל של סבא וסבתא. חבוטים, אבל איך אומרים – לגמרי בנסיבות משמחות. כל האחיות המיילדות שעברו איתנו היו פשוט על תקן של מלאכים, ממש צדיקים שבאים לעזור. יש לי הרבה מה להתלונן, אבל בשביל זה יש שעה ביום, לא את כל היום… "ושאר היום יהיה בשמחה", רבנו מזכיר.

מה אפשר לעשות, שעת ההתבודדות היא הכי קשה בעולם, כי אתה חי במצב שאתה חושב שאתה מכיר את המערכת, אז למה זה היה כמו שהיה. צבי, אתה לא מכיר ולא תכיר, כנראה. זה הבסיס של "תמים תהיה עם השם אלוקיך". לפי רש״י זה פשוט להתהלך ולא לחקור מה יהיה. אוי השם, דמעות שמחה וכאב גם יחד, וזו סיבה עצומה לשמוח. למה אני לא יכול להיות אדם רגיל שנופש בבין הזמנים ללא דאגות? אני מתחיל להבין שבעצם אני לא כזה, ואין בי רצון להיות כזה, וכל רכבת ההרים המטורפת של החיים האלה זה חלק מהרצונות שלי, מהתדר שלי, מהדרך בה אני ניגש לחיים, וכך גם השם מוליך אותי. נכון שזה לגמרי לא מה שחשבתי על חיי, אבל מה זה משנה. מה עניין מחשבותיי אל מול הנהגת השם את העולם?

השם, אם כך אתה רוצה את זה, אז אני אסתפק ביראת שמיים ושמחה. תשנה לי את הראייה, אין צורך לשנות את המציאות. אני עייף מהניסיונות לעבור את החיים האלה ללא כאב. הכאב צמוד לחיים בדבק שאין להפרידו.

עוד מעט אומן ראש השנה ואז תחדש שוב את החוזה. הנה, השם כיוון את הלידה כדי שתגיע לאומן. מי שהיה אצלי – אמר רבנו – ראוי שיהיה שמח כל השנה. הנה המשימה. הנה היעד. כל השאר זה מוחין דקטנות, וזה בסדר. ולקבל את המצב הזה, זה כבר מוחין דגדלות. המקום במחשבה זה כבר אומן. הלידה בסיכום היתה ישועה מעל הטבע. השאר תלוי משקפי המתבונן, והוא ברוך השם עובד על זה, כי בתכלס באנו לעולם להיות קרובים אליו יתברך, לאישה ולילדים, והשאר זה פרשנות של מחוץ לחדר לידה. זה לכתחילה כך, וברוך השם זה משמח. כל אחד והבין הזמנים שלו. תודה אבא.