פעם אחת, בעיצומו של כנס בינלאומי בהשתפות נציגי כל הדתות, אחד המשתתפים קם והציע שכל נציג יוותר בשם דתו על משהו למען האחדות והשלום בעולם ויעשו 'נוסח אחיד'.
קם ההוא מהאיסלם ואמר: "יאללה, ג'יהאד זה באמת אלים מדי… ויתרנו!"
אחריו התרומם הכומר בכבדות ונאנח, "אכן הגיע הזמן להיפרד מה'שילוש', זה ממילא קצת טיפשי…".
היהודים, להבדיל, לא הגיבו. כולם המתינו אפוא בציפייה דרוכה.
לאחר יומיים שבו היהודים לשולחן העגול והתנצלו: "אנחנו מאוד בעד השלום והאחדות, אך כתוב בתורתנו 'לא תוסיפו ולא תגרעו'. זה לא ילך…".
הסתקרנו בני העמים, קמו נציגי הדתות ושאלו: "אבל למה חיכיתם יומיים? על מה דנתם? עשרת הדיברות? תרי"ג מצוות?…"
"חלילה וחס", ענה ר' מוישה'לה גבאי, "תראו, בשבת בבוקר, אחרי תפילת שחרית וקריאת התורה, קצת לפני מוסף והקיגל, יש שני 'יקום פורקן'… חשבנו, אולי, אפעס, לאחד ביניהם… אבל בסוף הוחלט שלא" (חחח).
כך נגנזה לה התוכנית האוטופית. נפרדו באי הכנס בידידות, ואנחנו נשארנו עם שני "יקום פורקן" עד עצם היום הזה…
מעבר לחיוך, חִשבו: מניין יש לעם ישראל מסירות נפש לשמור על המורשת בצורה כל כך נאמנה? להקפיד על קוצו של יוד, על כל סעיף הלכתי, על מנהג אבותינו…
אמר לי פעם אנדרה היידו: היהדות, לא בקלות מכניסה משהו חדש; אך כשזה מתקבל, זה נשאר.
חסידים חובשים שטריימל. למה? כי פעם הפריצים באוקראינה חבשו, החסידים אימצו, וזהו זה. מעתה זה לנצח. אם תקום קהילת ויז'ניץ במדבר סהרה, ילכו שם עם שטריימל. אולי יתקינו מזגן מובנה בתוך הפרווה (חחח) אבל השטריימל יהיה.
אפרופו, כשהמועצה הדתית בירושלים קנתה סנדלי קרוקס למקווה הגברים בבתי ראנד, כדי שלא יחליקו, חייכתי לעצמי: גם אם האופנה תחלוף ולא יהיו קרוקסים בעולם, תמיד יהיה איזה מפעל בהונג קונג שייצר קרוקס עבור המקוואות של זופניק וראנד…
אני נזכר בזה ערב פרשת כי תבוא. בואכה סוף השנה, אנו נקרא את הברכות והקללות.
פעם חשבתי שכל אותם פסוקים למעשה אינם קללות! ה' אומר לנו: אם לא תעשו כך וכך, ואם לא תקשיבו, אם תעזבו – יבואו דברים קשים… מאידך, אם נקשיב ונלך בדרכיו, הם לא יבואו!
מזווית מסוימת, יש כאן בסך הכל גילוי. הקב"ה מבטא כמה יקר לו שנלך בדרכיו, כמה חשוב לו שנשמור את תורתו… כמו אבא שמלווה את בנו היוצא למסע, והוא נותן לו משהו יקר, סודי ומופלא שישמור עליו. הוא תוחב בחיקו איגרת שבה טמון סוד שליחותו והצלחתו. "אם תאבד את זה, אם תשכח, יהיה נורא. זה יהיה אסון!…" הוא אומר לו. מה מבין הילד? כמה שזה יקר לאבא. כמה חשוב לו. והוא אכן שומר על כך מכל משמר לנצח.
בקרוב ממש ממליכים את ה'! נכריז את זה בפני כל העולם.
תגידו, מה ישמח את המלך יותר מלדעת, שאנו יודעים כמה יקר לו כל מצווה קטנה שאנו עושים?!