אז חשבנו בהתחלה שהקורונה זה עוד עניין קטן שיעבור ויותיר אחריו הנהגות בעבודת השם לשאר האוכלוסיה – התבודדות, נטילת ידיים ועלייה במדד שומרי השבת. אבל אט אט מהר מהר מתברר שהעניין פה גדול יותר. מהן ההוראות הרוחניות של העניין הזה עבורי?
נכון שיצאה הוראה לא לנשק מזוזות ולא להתקבץ בבתי הכנסת, אבל מה עושים בכל השעות הארוכות והבלתי נגמרות עם הילדים בבית? הרי זה הרגע שאליו אני אישית התפללתי. שלא נלך לעבודה ונוכל להתפנות יותר ללימוד תורה, לא ללכת למרכזי קניות ולהתכנס הביתה. עצירה מוחלטת. הכי הרבה שבת שאפשר בימות השבוע.
"היום יום שני בשבת קודש" אמרתי עכשיו בשיר של יום, וכעת גם מובן שיש מי שמרגיש את השבת ואת הקודש גם בימי החול. אז מה הבעיה? אני אמור להיות מרוצה. תפילותיי התקבלו…
אלא שאז אני מגלה שהסיפור רק מתחיל. אני מתחיל להתגעגע למציאות הקודמת, הלוחצת, שהוציאה ממני הרבה יותר תוצאות – ובאותו הרגע אני מבין שנרדמתי, שאני לא מבין מה השם יתברך רוצה ממני. כשאני שואל את עצמי מתי המצב הזה עומד להיגמר, אני קולט שאני לא מקבל את המצב עד הסוף, לא מבין מה הוא בא לומר לי, מפחד ולא ממש מאמין שהכל הולך כאן לכיוון טוב.
יכול להיות שעבודת השם שלי נשענה על יסודות שכרגע מצריכים בדיקה. עבודת השם… שלי. אני. של עצמי. אהה. ויכול להיות שהעבודה, המעמד, ההרצאות והתפקיד בבית ובחברה, כל אלו משענות שנלקחו ממני. ומה עכשיו?
*
אחד החברים בבית הכנסת שאל אותי ממרחק של שני מטר ופחד באוויר מה עושים בימים אלו, אז עניתי את התשובה הרגילה: בבית עם הילדים, מתרגל תפילות בסלון בשעות שלא האמנתי שקיימות. ו… וזהו. "מה עם לחזק את עצמנו במה שקורה ולתת לעם ישראל איזה מנה של אור? אנחנו במצב חדש ובלי אור שעובר לכולם!" – וואלה נכון, אמרתי. אבל אני בעצמי צריך חיזוק. אז הנה זה הזמן לקיים את מה שרבינו אמר: תחזיקו עצמכם יחד. תהיו ביחד, וזה יהיה השלב הראשון בגאולה שלכם.
באותו ערב התכנסנו חמישה יהודים במקום מבודד במרחק תקני, לפי כל הכללים, ושאלנו מה כל אחד עובר, איך כל אחד רואה את זה בשכל ומרגיש בלב. התוועדות ספונטנית עם גיטרה ומשקה ולפתע אתה מקבל כזו זריקת עידוד. אהה לא רק אני עובר את מה שאני עובר. זה פוגש את כולם. השיתוף במצב עם הפניית המבט כלפי מעלה מראה שכולנו יהודים שעוברים ורוצים עוד קצת חיזוק כדי בעצם רק… להמשיך. להמשיך לעבוד את השם, להיות בשמחה ולהבין שהכל לטובה. בלי לתכנן כל אחד הביא נקודה שאמנם לא חידשה לי ברמת השכל אבל היתה לי חדשה בלב.
*
כוכבא טען שבעצם מטה הלחם עליו אנחנו נשענים נלקח כרגע, השם רוצה להראות לנו שגם עבודת השם שלנו נעשתה מתוך ימי המעשה, ויש כאן הזמנה למצב של שבת בימי החול, פשוט להאמין שהשם מוביל אותי. זה הכי קשה בעולם והכי כדאי, כי אנחנו רוצים את השם.
הרב יפתח פתח ליקוטי מוהר״ן וקרא את השורה שכתובה על כל כך הרבה סטיקרים אבל עם עוד מעט העמקה, היא ממש מתאימה לחרדות של היום: ״כשהאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו, זאת הבחינה היא מעין עולם הבא״. קיבלנו הזמנה למעין עולם הבא.
עמית עם הגיטרה, שבימים כתיקונם הוא על במות מול אלפי אנשים, רץ עם ישי ריבו לכל פינה בעולם, הסביר את זה בסיפור מעשה פשוט על לוליין אלוף שכולם מוחאים לו כפיים ומהמרים על יכולותיו הרבות, אבל האם מישהו מוכן לעלות על המריצה שאותה הוא דוחף על חבל דק? לפי הסיפור אף אחד ממעריציו לא מוכן, ורק ילד אחד אומר "אין לי בעיה לעלות על המריצה, הלוליין הוא אבא שלי!".
נכון הוא גם אבא שלי, אבל אני לא ממש מוכן לעלות על המריצה. אני לא ממש מבין שהמצב השתנה, אני לא יודע מה זה מצריך ממני אבל אני צריך לשנות דיסקט. כל מה שחשבתי – כבר מתיישן, השם יתברך רוצה ממני משהו אחר.
יש את כל הסיפורים שבאים לחזק אותנו, והעבודה שלנו זה פשוט לומר להשם יתברך בהתבודדות (שכל אחד יכול היום בקלות לעשות): השם, אני לא מבין מה אתה דורש ממני, אני כמו ילד קטן – צריך סיפורים, המחשה, מחיאות כפיים, גנון קטן עם עוד כמה חברים ואז אקלוט לאט לאט מה המטרה.
זה הרגע שעובדי השם צריכים לזרוח, להאיר, לצרוח, לשמוח ולעוף אל המריצה וממנה. לחזק את מי שצריך חיזוק, כולל את עצמם. זה הרגע אליו התפללנו, הנה זה קורה ודווקא כאן היצר מתגבר יותר מכל.
אנחנו נדרשים להבין את המסר שהגיע משמים כי עכשיו המציאות מתחילה לרקוד ואנחנו בידיים של אלוף העולם, אז יאללה, להאיר, להראות, לשמוח, לחזק, לאותת לכולם שלפי מה שאנחנו מאמינים הכל הולך לפי התכנית.
פגישת חירום אחת של חמישה יהודים עוררה אותי להבין את העבודה בימי הפוסט־קורונה. נחזיק עצמנו יחד.
