ביום רביעי בערב נסענו לשמוע שיעור שבועי בפנימיות התורה בגבעת שאול בביתו של ר' עודד כי-טוב. כאשר ירדנו מהרכב פגשתי מחוץ לבניין את רפאל, חוזר בתשובה מזה כעשר שנים. שמחתי
אז חשבנו בהתחלה שהקורונה זה עוד עניין קטן שיעבור ויותיר אחריו הנהגות בעבודת השם לשאר האוכלוסיה – התבודדות, נטילת ידיים ועלייה במדד שומרי השבת. אבל אט אט
הקורבנות, נושא פרשתנו, עמדו במרכז החיים הדתיים כשהמשכן והמקדש היו קיימים. מרכזיותם בתורה ניכרת לא רק בעצם אריכותו של הדיון בהם, אלא גם בכך שדיניהם בהיותם מפורטים בחומש
הטלפון צלצל וצלצל עד שלבסוף הצלחתי להגיע אליו ולענות. מעברו השני של הקו שמעתי קול מבוהל. היתה זו אם שעברה התקף דאגה בעקבות משבר דיכאוני שפקד את בתה הנשואה. "מה אני יכולה לעשות?
מסופר על רבי יצחק מאיר מגור בעל חידושי הרי"ם, סבו של השפת אמת, שאיבד את רוב ילדיו לאחר שחלו ונפטרו. שש עשרה פעמים נסע רבי יצחק מאיר לפסישחא אל רבי בונים, ושישה עשר
שלום חברים יקרים! זכינו להיכנס לימים הנפלאים של חודש ניסן, שעליהם אמרו חז"ל: "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל". באמת עיקר הגאולה היא גאולת הדעת, כלומר לפתח יכולת לראות בכל סיטואציה את הברכה והטוב שיש בה. אז אמנם לא קל בימים של קורונה להזמין אנשים להתבונן בברכה המיוחדת שיש במצב שלנו, אבל כדאי
בסיפור של עשיית המשכן, התורה חוזרת ואומרת 19 פעמים(!) "כאשר ציוה ה' את משה" על כל דבר שנעשה: הארון, המנורה והמזבח, בכל מקום התורה אומרת שהוא נעשה "כאשר ציוה ה'
"עשר שנים חשבתי על ייסוד ישיבה זו", כך התבטא האדמו"ר רבי שלום דובער מליובאוויטש כשהקים את ישיבת 'תומכי תמימים' בשנת תרנ"ז. "במשך שנים אלו ביקרתי הרבה בשל כך באוהלי הקודש של אבי
אני מוצאת את עצמי פשוט חסרת מילים למה שקורה, כל יום מרגיש הזוי יותר ויותר… יש רגעים שזה כיף, יש רגעים שזה מלחיץ, יש רגעים
