בסיפור של עשיית המשכן, התורה חוזרת ואומרת 19 פעמים(!) "כאשר ציוה ה' את משה" על כל דבר שנעשה: הארון, המנורה והמזבח, בכל מקום התורה אומרת שהוא נעשה "כאשר ציוה ה' את משה". למה לא מספיקה פעם אחת בשביל כל הכלים והמשכן?

התשובה היא, שאמנם יש לקדוש ברוך הוא מקדש של מעלה, אבל רק בבניית המשכן הגשמי התממש רצונו והתקיים "כאשר ציווה ה'". למה דווקא במקדש של מטה? כי רק בו מתממש העניין של "נתאווה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים". הוא יתברך מתאווה לקדושה ששורה בדברים גשמיים שעברו תהליך של זיכוך, וכך הרימו אותם עד כדי שנכנסה בהם אלוקות.

העשייה שלנו, לזכך את העולם הזה, היא עצומה. רק לבן אדם יש כוח כזה, שהוא נעשה שותף לקדוש ברוך הוא. צריך להיזהר שלא להחשיב את עצמנו כחלשים, קטנים ומלאים חסרונות. כל אחד צריך לזכור שיש לו עוצמה אדירה, שהוא זה שבורא יחד עם הקדוש ברוך הוא את הקדושה שבעולם הזה.

כך גם ביחס למה שקורה לנו בתקופה הזאת של הקורונה. לא יאומן, איך פתאום בא וירוס קטן, שבסך הכל הגודל שלו הוא 125 נונו-מטר, כלומר – אם נחלק מטר למיליארד חלקים, כל חלק קטנטן כזה הוא נונו-מטר. היצור הזה, הווירוס, הוא בגודל 125 חלקים כאלה. איך שהוא, הווירוס הקטנצ'יק הזה, שינה את כל העולם. ממש את כל העולם! מדינות שלימות נכנסו, במידה מסוימת, לבית סוהר. מעצמות כלכליות ירדו בצורה דרסטית. מדינות ענק – כמו סין למשל – נסגרו לגמרי.

אנשים כל כך מבוהלים, עד שמישהו שאל אותי: "הגיע סוף העולם?" מישהי אחרת אמרה לי: "אני קמה בבוקר, וחושבת לעצמי – מה, אני עוד בחלום?" ובאמת, מי חלם על כזה דבר? מעצמות חזקות ויציבות עם צבא, כלכלה, טכנולוגיה מדהימה וסטארטאפים בלי סוף. פתאום וירוס קטנצ'יק מערער הכל. וירוס שלא רואים אותו אפילו, משנה את כל העולם, ופתאום כל העולם מרגיש אין ואפס. מה כל האירוע הזה אומר לנו?

ידועים דברי הבעל-שם-טוב, שכל מה שאדם רואה ושומע צריך ללמד אותו משהו בעבודת ה', וגם מכל מה שקורה היום אפשר ללמוד כמה דברים. אז הדבר הראשון שלמדתי מהעניין קשור לכוח האמונה. המחשבה הרגילה, שהעולם הזה מוצק, חזק, ועומד על הרגליים העצמאיות שלו, מתגלה עכשיו כטעות. הקדוש ברוך הוא "תולה ארץ על בלימה", העולם הזה תלוי בבלי-מה, היציבות שלו היא ממש "גורנישט", אין ואפס. המצב שלנו מזכיר את היתוש הקטן שחיסל את טיטוס ימ"ש. דבר קטן קטן כובש את העולם, לא יודעים מה הולך להיות ומתי הסיפור הזה ייפסק. אנחנו לומדים שכל העולם עומד על הרצון של הקדוש ברוך הוא, שברצותו מרחיב וברצותו מקצר.

הייתי עם אמא!

במסכת שבת, הגמרא דנה באיסור 'סותר', ומסבירה שהאיסור דאורייתא קיים רק כאשר הסתירה היא על מנת לבנות באותו מקום. רבי יוסי אומר, שאם אדם סותר את הבית כאן, אבל רוצה לקחת את האבנים ולבנות אותן במקום אחר, אין בזה איסור שבת מדאורייתא. הגמרא מקשה מיד שאלה עצומה: הרי את כל ל"ט המלאכות לומדים מהמשכן, ואת המשכן עצמו הרי תמיד סתרו על מנת לבנות במקום אחר! בני ישראל אף פעם לא חזרו לבנות באותו מקום, אלא עברו כל פעם למקום אחר! יוצא שכל הלימוד של מלאכת סותר נובע ממצב של סותר על מנת לבנות שלא במקומו!

עונה הגמרא: "כיון דכתיב 'על פי ה' יחנו' – כסותר על מנת לבנות במקומו דמי". כלומר, כיוון שהמסעות היו על פי ה', פירוק המשכן נחשב כסותר על מנת לבנות במקומו.

שמעתי פעם משל יפה שמסביר את הנקודה: אמא לקחה את התינוק שלה לטיול ארוך ברחבי העולם: רוסיה, סין, אוסטרליה, אמריקה, קנדה ועוד. כשהיא חוזרת הביתה שואלים אותה איפה היית, והיא מתחילה לספור את כל המקומות שהיא נסעה אליהם – רוסיה, אוסטרליה ועוד… לעומתה, אם נשאל את התינוק איפה הוא היה, התשובה תהיה פשוטה יותר: "אני הייתי עם אמא!". מבחינתו, העיקר זאת העובדה שהוא נמצא בזרועותיה של אמו. כך גם פירוק והרכבת המשכן – הכל על פי ה', ולכן הכל במקום – וכך גם בעת כזאת, כל יהודי צריך להרגיש: אני נמצא בידיים של הקדוש ברוך הוא! לא משנה, אם יהיה בעולם וירוס כזה או מלחמה כזאת, אני תמיד נמצא בידיים של הקדוש ברוך הוא!

זאת לא הדאגה שלי

מספרים שהיה פעם יהודי שכל הזמן דאג. הוא פשוט היה דאגן גדול בטבעו. כל פעם שהוא הגיע לבית הכנסת, כולם ראו על הפנים שלו שהוא דואג ממשהו. יום אחד הוא נכנס לבית הכנסת כשהפנים שלו ממש זוהרות ומאירות. ככה הוא יושב כל התפילה רגוע ושקט, שר ומנגן בכיף. כולם שאלו, מה קרה לו, איך פתאום הוא רגוע? אז הוא אמר: "תראו, הדאגות כבר הוציאו אותי מדעתי". "נו, אז מה עשית? איך נפטרת מהן?" הוא ענה: "פשוט מאוד, לקחתי בן אדם, ואמרתי לו שאני אתן לו משכורת של מאתיים אלף דולר לשנה, כדי שהוא יוריד ממני את הדאגות. אני לא רוצה דאגות, וכל הדאגות שלי יהיו עליו!". כולם התפעלו "וואו! איזו חכמה!" אבל אז מישהו שאל: "רגע רגע, אבל מאיפה תשיג מאתיים אלף דולר לשנה?" "אה!" מתחיל היהודי לצחוק, "זאת כבר דאגה שלו, לא שלי…".

העבודה שלנו כעת, היא לזרוק את עצמנו לידיים של הקדוש ברוך הוא! בן גוריון אמר פעם, שיהודי שלא מאמין בניסים הוא לא ריאלי. הרי עם ישראל – כל המהות שלו היא נס. לכן אנחנו צריכים לסגור את העיניים, להתבונן באיזה מאמר חסידות ולחשוב על כך שהקדוש ברוך הוא ברא את עולמו, ו"מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". להתחזק לומר 'אשר יצר' יותר בכוונה, 'מודים אנחנו לך' יותר בכוונה, ולחשוב על כל הניסים שבכל רגע מתרחשים בגוף שלנו. אחרי כל ההתבוננות, אז צריך לומר בלב לקדוש ברוך הוא: "ריבונו של עולם, אני שלך! אני נותן את עצמי אליך, אתה מנהיג את העולם ולכן אני רגוע ושקט".

כמובן, שהאמונה הזאת אומרת לא סותרת את מצוות ה' לקיים מה שהרופאים אומרים ומה שהחליטו הרשויות, ובכל מקום ומקום לעשות פי הכללים שלו. זאת מצוות עשה מהתורה "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם"! אבל יחד עם זה שאני עושה כל מה שצריך, אני מפסיק עם הדאגות, ומתחיל לבטוח בקדוש ברוך הוא שהוא המשען שלי. את כל הדאגות שלי, אני שם עליו. אנחנו לא צריכים לפחד או לדאוג, כי יש לנו את הקדוש ברוך הוא.

תפסיק לרכב עליי

מהווירוס המדובר, אפשר ללמוד עוד הרבה דברים. נדבר כעת על שלושה דברים, שאמנם על כל אחד מהם אפשר להרחיב, אבל עכשיו נאמר בקיצור. הנקודה הראשונה היא, שהווירוס הוא בעצם משל לנפש הבהמית. אתם יודעים, שאת הווירוסים גילו רק לפני מאה ועשרים שנה בערך, כי בעיניים ודאי שלא רואים אותו, ואפילו במיקרוסקופ לא רואים אותו, אלא רק במיקרוסקופ אלקטרוני. מה ההבדל בין וירוס לחיידקים ויצורים מיקרוביים אחרים? מיקרוב הוא יצור שמוגדר כחי בפני עצמו. לעומתו, וירוס בפני עצמו לא יכול לחיות. וירוס 'מתלבש' על תא חי ורק ככה הוא חי ומתרבה.

העומק של העניין הוא, שהנפש הבהמית שלנו והיצר הרע שלנו, אינם חיים בעצמם. בעצם, הם כמו וירוס. הם מתלבשים על ניצוץ החיים של הנפש האלוקית ומשם שואבים כוח. ולמה ה' עשה לנו את הנפש הבהמית? כדי שעל ידה נוכל ליצור קדושה יותר גבוהה בעולם. כשיהודי מתגבר ואפילו הופך את הנפש הבהמית, אז נוצרת קדושה חדשה שלא הייתה בעולם. אז הווירוס הוא דוגמה מוחשית ליצר הרע, שבעצם אין לו מהות בפני עצמו, הוא חי על החיים שלנו, ותפקידנו לנצח אותו וכך לגלות קדושה גדולה יותר בעולם.

זה הקטן גדול יהיה

הנקודה השנייה כללית יותר: איך מתייחסים לפרטים קטנים בעבודת ה'. הווירוס – הוא דבר קטן מאוד. ממש כלום. בכל זאת, תראו מה שהוא יכול לעשות. לפעמים יהודי חושב: מה כבר החשיבות של מצווה קטנה… מה זאת צדקה קטנה, מה חשובה 'אתכפיא' קטנה, או תפילה קטנה ובודאי שאין ערך לסתם אנחה יהודית ('אידישע-קרעכץ')… בימים אלו אנחנו לומדים שגם דבר קטנטן פועל דברים עצומים. אפילו סתם אנחה קטנה שאני אומר לקדוש ברוך הוא – אוי, ריבונו של עולם!

נניח שאני בא לבנק להוציא כסף, ופתאום אומרים לי: אין לך אפשרות. מיד אני אומר: אוי, ריבונו של עולם! וגם הקרעכץ – האנחה הקטנה הזאת – שווה המון. כל תפילה קטנה, חסד קטן, לימוד של דקה אחת, כל אלו – אפילו שזה נראה כלום, כי בכמות באמת מדובר בכלום, צריך לזכור שבאיכות אלוקית זה עצום!

הנקודה הזאת נכונה גם, להבדיל, בכיוון ההפוך. במסכת סוכה כתוב, שלעתיד לבוא, יצר הרע נדמה לצדיקים כהר גבוה, ואילו לרשעים הוא נדמה כחוט השערה. הכוונה היא, שכשהצדיק רואה שבא אליו יצר הרע, הוא לא רואה לפניו מעשה קטן-קטן בלבד. הוא לא מתיר לעצמו שמכיוון שמדובר בדבר קטן, וכרגע מתחשק לו – נו, אז מה הבעיה, נעבור רק על זה ודי. הצדיק מבין שבדבר הקטן הזה, בקליפה הקטנה הזאת, נמצא כוח לעשות דברים גדולים מאוד. הצדיק רואה בעבירות הקטנות הר גבוה, והוא נזהר מהן ברצינות גדולה. הרשע, חושב שפיתוי היצר הוא כחוט השערה – זה גורנישט, דבר קטן וזהו.

מי כמונו רואה היום, שכל זה לא דרשות – זו המציאות ממש! כל דבר קטן הוא גדול. גם בחיים הרגילים שלנו, רואים איך כל דבר קטן משפיע. הרבה פעמים, בגלל התחברות עם חבר אחד לא טוב, או רק בגלל הסתכלות במכשירים או במקומות ברחוב שלא צריך להסתכל בהם, או אפילו לשיר ניגונים של גויים, מדברים קטנים שיש להם כוח למשוך, אדם נופל עמוק. חז"ל אומרים על 'אחר' – אלישע בן אבויה, שאחת הסיבות לירידה שלו מהקדושה, הייתה העובדה שהוא שר ניגונים יווניים. לכאורה דבר קטן, אבל משפיע מאוד.

אין סיכוי יש סיכוי

לימוד שלישי מהווירוס – לא למדוד תוצאות רק לפי מה שרואים בעיניים. הרבה פעמים כשאני עושה מצווה, אני לא רואה שהיא גורמת שום השפעה. אם אני עושה חסד, אני לא רואה שהזדככתי. אם אני מתפלל או לומד מאמר חסידות, אני לא מרגיש שינוי. כרגע, בעיניים שלי אני לא רואה. אבל אנחנו חייבים לדעת, שבדיוק כמו שאת הווירוס הזה לא רואים מיידית אבל – או אה! איזו השפעה יש לו! ככה גם אצלנו – כל עניין שעושים בתורה ומצוות, יש לו עוצמה עצומה. התורה אומרת לנו שיש לנו כוח גדול ליצור קדושה בעולם, בואו נאמין לה לפחות כמו שאנחנו מאמינים לרופאים.

אחרי חטא העגל, ה' אומר למשה רבינו שחס וחלילה הוא יעשה לעם ישראל את הפך החיים, ובמקומם משה רבינו יהיה אב לעם ישראל חדש: "ואעשה אותך לגוי גדול". למרות שנראה שהחטא של ישראל הוא החמור ביותר – עבודה זרה שהיא בגדר יהרג ואל יעבור! וישראל עוד חטאו בזה, בשעה שהם מחכים לקבל תורה ואחרי שהם שמעו את קול ה' מדבר אליהם! למרות המצב הקשה, משה רבינו לא נכנע. משה רבינו יודע שליהודי תמיד יש כוח לשנות דברים.

משה אומר "מחני נא מספרך אשר כתבת"! משה רבינו אומר לה': "קח את כל הזכויות שלי ואת כל המצוות שלי, העיקר שתסלח לעם ישראל". משה רבינו עושה הכל, כי הוא יודע שגם במצב שחושבים שאין סיכוי – אז יש סיכוי. באמת, דווקא בעקבות המצב הקשה של חטא העגל, נפתח לנו העניין של שלוש עשרה מידות הרחמים. מתוך הקושי נפתחו שערי שמים, שערים של תשובה שלא היו גלויים לפני כן.

גם הווירוס של זמננו יכול לפתוח לנו הזדמנויות חדשות. כשבן אדם צריך להישאר בבית, יש לו אפשרות לחשוב: "עכשיו אשקיע בדברים שתמיד רציתי ולא היה לי זמן אליהם". יש זמן להשקיע יותר בחינוך הילדים, ובקשר בין בני הזוג. בקשר עם אנשים מחוץ לבית, על ידי טלפונים, מכתבים ואימיילים, נפתחות הזדמנויות חדשות שיגלו בנו כוחות אחרים.

צעקות בבית הכנסת ו…תאונה בבית הכנסת

אצלנו באנטוורפן, ביום שישי הקודם, קיבלנו פתאום אחרי הצהריים הודעה מהממשלה, שהחל מחצות הלילה צריכים לסגור את כל בתי הכנסת באזור. אנשים ניסו ללכת לפה ולשם כדי להשאיר את בתי הכנסת פתוחים, אבל לא עזר שום דבר. אנשי הממשל אמרו, שאי אפשר לעשות אפליה לטובת בתי הכנסת. להבדיל, גם הכנסיות וגם המסגדים נסגרו. גם כל בתי-הקפה, בתי-הספר ומרכזי התרבות – כל המקומות הציבוריים נסגרו. בבת אחת סגרו הכל. מה עושים? לא הייתה ברירה, והתחלנו להתארגן ולעשות מניינים בבתים פרטיים. חשבתי לעצמי: מי כבר יסכים ככה ברגע האחרון, יום שישי, עשרים דקות לפני שבת, לעשות מניין בבית שלו?

ואז ידידי ר' מנדל גור אריה שלח סמסים אל אנ"ש: 'מי מוכן לקיים מניין אצלו בבית'. אמרתי לו שמן הסתם לא יהיו הרבה מתנדבים, אז אני אעשה אצלי בבית, והוא יעשה בבית שלו, ונסתדר איך שהוא. בסוף, תוך דקה מאז שהוא שלח את ההודעות, היה ממש שיטפון!!! כולם רצו שיהיה מניין אצלם בבית. בסוף, בחרו מבין כל המתנדבים חמישה אנשים שאצלם יהיה מנין. בליל שבת עוד התפללנו בבית הכנסת, היו ממש צעקות: "למה לא בחרו אותי? אני רוצה לעשות אצלי מניין!" פתאום ראו בבירור את הרגשות החזקים לקדושה שיש אצל כל יהודי.

יש לי עוד סיפור אישי, מלפני הרבה שנים, להמחיש את העניין. חסידים נוהגים בשמחת תורה, לקראת סוף התפילה, להרים את בעל התפילה ולהחזיק אותו הפוך. שנה אחת בשמחת תורה, אני הייתי בעל תפילה. אז לפי המנהג שני חסידים לקחו אותי והפכו אותי, והם עשו את זה עם כל ההידורים – אולי חוץ מהסיום… נפלתי חזק על הרצפה והרגשתי כאב עצום ברגל. מיד רצו המתפללים להתקשר לבית רפואה – להזמין אמבולנס, אבל אני אמרתי להם: "לא, לא צריך, זה רק כאב, בואו נשב על הרצפה ונשיר ניגונים". התיישבו כולם על הרצפה, שרנו ניגונים בערך חצי שעה, ואז אמרתי להם: "טוב, עכשיו הולכים הביתה". ניסיתי לקום, אבל זה לא ממש הלך… לא הייתה ברירה ולקחו אותי לבית הרפואה, שם עשו לי ניתוח, שמו כמה ברגים, וברוך ה' הייתי צריך להחלים, ולכן הייתי צריך לשכב שישה שבועות במיטה.

בהתחלה חשבתי לעצמי: "שישה שבועות במיטה? איך עושים את זה??" אבל אחרי זמן חשבתי: "לא! אנצל את הזמן הזה לקדושה! כל מה שרציתי תמיד לעשות ולא היה לי זמן, אני אעשה עכשיו". תמיד רציתי לכתוב שיעורים או רעיונות ששמעתי וסיפורים שראיתי, וגם ללמוד כל מיני דברים שלא הגעתי אליהם אף פעם. אז הכנתי לי ליד המיטה מדף ועליו שמתי מחשב, ובמשך שישה שבועות כתבתי קבצים במחשב. השם שקראתי לקבצים האלה הוא "כללי רגל". יש שם רגל א' ורגל ב' וכך הלאה. המכה ברגל, הפכה להיות הזדמנות לכתיבה.

עד היום אני משתמש באותם קבצים כהכנה לשיעורים, וכך אני נזכר היום בתקופה ההיא ומקבל ממנה השראה. אנחנו יכולים, על ידי הבחירה שלנו, להחליט אם אני לוקח את המצב הזה בתור טרגדיה, בתור ירידה, או להפך – בתור הזדמנות יצירתית לפתוח דברים חדשים.