"עשר שנים חשבתי על ייסוד ישיבה זו", כך התבטא האדמו"ר רבי שלום דובער מליובאוויטש כשהקים את ישיבת 'תומכי תמימים' בשנת תרנ"ז. "במשך שנים אלו ביקרתי הרבה בשל כך באוהלי הקודש של אבי (הרבי מהר"ש) וסבי (בעל 'צמח צדק')". משאת נפש שהחלה מפעמת בו בהיותו אברך צעיר בשנות העשרים לחייו, התפתחה במשך עשר שנים לחזון בהיר והחלה קורמת עור וגידים.
בדעתו של הרבי לא היה להקים ישיבה ככל הישיבות, מוסד ללימודים תורניים. "ייסוד הישיבה", אמר הרבי, "אינו בשביל התורה בלבד. תורה אינה חסרה בחסדי השם, ישנן הרבה ישיבות; הכוונה היא 'להאיר אור': שילמדו את התורה הנגלית ואת תורת החסידות בשילוב הדוק, שיהיה במה ללכת בשוק (לחשוב על תורה כשהולכים ברחוב. ל.ה.). הישיבה שהנני מייסד בעזרתו יתברך היום, משאלי מאתו יתברך ויתעלה, אשר יאציל עליה רוח של יראת שמים, רוח של עבודה ופועל, רוח של נועם המידות, רוח של קבלת עול מלכות שמים".
אך יותר מכל חפץ הרבי להקים דור של מנהיגים איתנים אל מול הרוחות הזרות שהחלו לנשב בעם ישראל. שמה של הישיבה "תומכי תמימים" מעיד על כך שמעבר להוראה ומעבר לחינוך, שאף הרבי שתלמידיו יזככו את מידותיהם ויחשלו את אישיותם, יעצימו את רצונם לדבקות וקדושה, שיהיו 'תמימים'.
חמישה עשר בחורים בלבד מנתה הישיבה בעת פתיחתה, הם למדו בעיירה החסידית זמבין בניצוחו של המשפיע ר' שמואל גרונם אסתרמן. עם הזמן, התבססה הישיבה וקבעה את מושבה בחצר הרבי בליובאוויטש, בראשותה עמד בתחילה החסיד הישיש רבי חנוך הענדל קוגל שנמנה כבר על חסידי אדמו"ר ה'צמח צדק' ונודע כדמות חסידית לבבית ומחנך מופלא. "ליבו היה בוער כאש באהבת ישראל והיה בעל מידות טובות שאין כדוגמתו", כך כתב עליו אדמו"ר הריי"ץ שהיה בעצמו תלמידו והרבה לתאר את דמותו המופתית בכתביו.
עד מהרה יצא למרחוק שמה הטוב של הישיבה ושיטתה החינוכית הייחודית, ומאות תלמידים נהרו אליה מרחבי רוסיה הלבנה.
אם תחשוב בקלות
שנים ספורות לאחר הקמת הישיבה, פרסם הרבי את 'קונטרס התפילה' ובו דרש מאמץ רוחני בעבודת התפילה לא רק מן החסידים הגדולים אלא גם מתלמידי הישיבה הצעירים. הרשב"ץ (רבי שמואל בצלאל שעפטיל) שהיה מזקני החסידים שאל את הרבי עבור מי כתב את הפרק הראשון של הקונטרס, בו מתוארות מדרגות נשגבות של דבקות? והרבי ענה לו בפשטות: "עבור אברהם דוד".
זיכרון מופלא היה לו לתלמיד אברהם דוד פוזנר, בבחינת בור סוד שאינו מאבד טיפה. מדי שבת היה חוזר בפני החסידים על מאמרי החסידות של הרבי לאחר אמירתם, והיה מעלה אותם על הכתב לאחר השבת. 'הנחות' (כינוי למאמרים ש'הונחו' על ידי השומעים, טרם שעברו את הגהת הרבי) אלו נחשבו מאוד בעיני הרבי שאף הגיה אותן. אך מעל הכל הייתה תפילתו של אברהם דוד לאות ולמופת.
תלמידו ר' יהודה חיטריק תיאר את תפילתו לימים: "עבודתו בתפילה הייתה מופלאה, אף שהיו עיניו פתוחות, הכרת פניו ענתה בו שהוא מרוכז בכל חושיו לנקודה אחת ודמעות היו שותתות מעיניו. כך היה נוהג מדי יום ביומו באריכות התפילה". בעמדו בתפילה בעיניים פקוחות לא ראה כלל מה נעשה סביבו, והסימן היחיד שהעיד על ההתבוננות העמוקה בה הוא שקוע, היה כובעו השמוט על הצד…
אברהם דוד נמנה על ה'תמימים' הראשונים וזכה לקרבה מיוחדת אצל הרבי שקיבלו בהיכל קדשו בכל עת שרצה לברר עניין במאמר חסידות או לשאול עצה בעבודת ה'. כאשר התקשה בהבנת עניין מסוים, התבטא הרבי "אם תחשוב בקלות – תבין טוב יותר". כלומר, לא תמיד ראוי להתייחס להתבוננות בחסידות כאל סוגיה חמורה, ולעיתים עצם ההתייחסות הזו מקשה על האדם להבין את המושג כי הוא סבור שעליו להגיע רחוק יותר…
לימים הפך התלמיד אברהם דוד למשפיע בישיבה, אך גם כאשר תבע מתלמידיו לעסוק ב'עבודה' ובלימוד חסידות, עשה זאת מתוך שפלות אמיתית. "אל תטעו בי", כך היה מתבטא בעת ההתוועדות עמם, "אל תחשבו שאני מקיים את כל מה שאני דורש מהזולת. אני רק כמו חץ המצויר על תמרור בפרשת-דרכים; החץ מורה את הדרך הישרה ללכת בה, אך השלט עצמו הוא בול עץ חסר משמעות".
מה קורה כאן?!
את דמותם של תלמידי הישיבה העוסקים ב'עבודה שבלב', היטיב לתאר אחד התלמידים בזכרונותיו מעת בואו לישיבה: "באולם הגדול התחילו כבר ללמוד, וקול תורה אדיר של המון התלמידים הלומדים בשקידה, ניסר בחלל. אך פה באולם הקטן עמד מספר מסוים של תלמידים, פניהם אל הקיר ומתפללים מקירות לבם. עמדתי משתאה, מחריש ומסתכל בהם, ואינני יודע מה מקום לתפילתם לאחר שכבר עבר סדר התפילה.
"מעולם לא ראיתי כזאת, לא ראיתי שבני אדם יתפללו באיחור זמן שכזה, ועמדתי משתומם ותוהה, מה עושים הצעירים הללו בתפילתם. זמן רב עובר עליהם בשתיקה, בדומיה; שקועים מאד במחשבותיהם, מתבוננים כנראה באיזה ענין ואחר דומיה ארוכה הם מתעוררים. זה מתעורר ומנגן ניגון של מרירות וזה מתעורר ומנגן לו ניגון של שמחה. הלה פותח בתפילה מלאה הכנעה, בשפלות עצומה, ובקול תחנונים מתחנן ואומר: 'והאר עינינו בתורתך ודבק לבנו במצותיך', וחברו מבקש ואומר בקול בוכים ועיניים דומעות: 'ולא נבוש ולא נכלם ולא נכשל לעולם ועד'.
"ואני עומד ומתבונן ושואל את נפשי: ריבונו של עולם מה קורה כאן?! יודע אני כי באם בני אדם מצטערים או מרי נפש, בוכים הם על מר גורלם; אבל בחורים צעירים אלה – כלום חסר להם דבר? הלא אינם סובלים מחסור, אין חולה בביתם ואין ספינתם נטרפת?!
"אך לימים נוכחתי כי הכל סובב כאן על הצד הרוחני בלבד. זה הרגיש והכיר שעני הוא ברוחניות, וכי נפשו רוחו ונשמתו מדוכאים וגוועים ברעב רוחני; השני מרגיש ומצטער ונפשו עליו תאבל כי ספינתו הרוחנית טובעת בים של מחשבות זרות. ואתה עומד ותוהה מאין באה לצעירים אלה הרגשה כזו שלא ראית מעולם אפילו בין שבעי ימים ומכל שכן אצל עוּלי ימים שכמותם?
"נודע לי כי בחורים אלה המאריכים בתפילתם, המתבוננים ושוהים זמן רב בתפילתם, נקראים 'עובדים'. משום שעובדי ה' המה, כי התפילה נקראת עבודה, כמאמר רז"ל 'איזוהי עבודה שבלב, הוי אומר זו תפלה'. המבקש להימנות על מאריכי התפלה, חייב כמובן להקדים ולרכוש ידיעה עמוקה, מקיפה ורחבה בחסידות".
ערב חורפי בשנת תרס"ח
אחד מבוגרי הישיבה היה הגאון רבי נחום שמריהו ששונקין שהעמיד לימים את יהדות גרוזיה המפוארת על תילה, בשמשו להם רב ומנהיג למופת בעיצומם של ימי הזעם הסובייטי. ר' שמריהו תיאר בעט סופר את קורותיו בעת לימודיו בישיבה, והעלה על נס את דמותם של שניים מבחירי התלמידים:
"מכל הצעירים העובדים המאריכים בתפילתם, הצטיינו שניים מהם, אשר עליהם שמתי עיני ביותר, והם: 'שילם דיסנר' (משולם ידידיה קוראטין מדיסנא) ו'דוד הורודוקר' (דוד קיבמן מהורודוק). ואל נא יתרעמו עלי הקוראים, שאיני מכתירם בתואר הראוי להם, שהרי בליובאוויטש עסקינן, וליובאוויטש בטבעה וחושה החסידותי, לא הורגלה ולא אהבה תארים. אדרבה, היא הרחיקה את התארים, ושם היו קוראים כל אחד בשמו ובשם עירו.
"שילם ודוד, שניהם בעלי העמקה גדולה, אך רב היה ההבדל ביניהם. דוד ישב לו על הספסל מוכתר בתפילין, מתעדן כתולעת, מתנענע ועיניו עצומות, יושב לו ומתעמק בתפילה שעות ארוכות. לגבי דוד לא היה הבדל בין העמקה בלימוד להעמקה בתפלה, רק בזה שכאן עיניו עצומות ושם עיניו פקוחות. לא קשתה עליו ההעמקה; אדרבה, ההעמקה הייתה לו טבעית שכן בטבעו היה בעל מרה שחורה, מובדל מהעולם, מופרש מאנשים ומתנזר לחלוטין מכל הוויות דהאי עלמא. לא הסתכל ולא ידע מעולם צורת מטבע, וההעמקה הייתה לו לעונג נפש. בחשקו הרב בתורה, בהתמדתו ושקידתו בלימוד רכש לו עוד לפני שבא לליובאוויטש ידיעה עמוקה בארבעה טורים וחלקי שולחן ערוך; ומשרכש גם ידיעה עמוקה בתורת החסידות, היה מתעמק בה הן בלימוד והן בתפילה.
"לא כן שילם. הוא היה בעל מרה לבנה בטבעו וההעמקה באה לו ביגיעה עצומה, קשה היה לו להתעמק וקשה היה לו לרכז מחשבותיו. בעומדו היה ניכר בו שהוא מייגע ומטריד את מוחו במאוד, אבל ברוב עמל ויגיעה הרגיל את נפשו בזה.
"דוד היה בטבעו איש מובדל בכל ענייניו, במחשבתו, בדיבורו ובמעשיו; ועבודתו הייתה בולטת וניכרת עליו. פעם אחת התבטא שהלוואי והייתה לו תשוקה לחסידות כתשוקה לקרוא עיתון. כאשר שאלתי אותו: 'כמדומה שמעולם לא ראית ולא קראת עיתון, ואיך יודע הנך תשוקה זו מהי?' נענה ואמר: 'אמנם לי אין תשוקה כזאת, אבל ראיתי איך העולם משתוקק לכך בתשוקה עזה, ולכן אני מתברך שתהיה לי תשוקה כזאת לחסידות!'… על דוד אמרו כי הוא שומר מחשבה דיבור ומעשה. יתירה מזו, החשיבוהו בחזקת 'בינוני' שבתניא!
"לא כן היה שילם. אף שלא נפל במדרגתו מדוד בעבודת ה', אך לאחר התפילה לא היה ניכר עליו שום דבר. עבודתו לא בלטה והיה מעורב מאד עם הבריות ובר דעת גדול בנגלה ובחסידות. כאשר נשא-ונתן באיזה ענין, הן בנגלה והן בחסידות, היו דבריו מוטעמים מאד וערבים לאוזן השומע. הייתה לו הבנה בהירה וכוח שכלו היה חזק כדי לברר היטב כל דבר מסובך. אמנם כאשר העמיק באיזה דבר, ומכל שכן בתפילה – הייתה העמקתו כל כך עזה עד שלא ראה ולא ידע מהנעשה אף בד' אמותיו".
היה זה בשעת ערב חורפי בשנת תרס"ח. ניצוצות אש עפו מהתנור שבו הסיקו את האולם הקטן של הישיבה, ותוך כמה רגעים אחזה האש בכותלי העץ. התלמידים נתקפו בהלה ורצו לשאוב דליי מים ולכבות את השרפה, הרעש היה כה גדול עד שנשמע בבית הרבי. הרבי הגיע יחד עם בנו (הריי"ץ) והתבוננו בתלמידים השוברים את התקרה ועוסקים בכיבוי האש. לפתע הבחין הרבי בשילם הצעיר יושב מכונס בפינתו ואוחז בקריאת שמע של ערבית. כפי הנראה החל ב'עבודתו' עוד בטרם פרצה הדלקה, ובמהלך התעמקותו בתפילה לא חש כלל בהמולה הסובבת אותו. התבטא אז הרבי באזני בנו: "בשביל כאלה הייתה כוונת ייסוד תומכי תמימים!"
נוסח אחר העובר במסורת החסידים כורך יחד את ר' דוד ור' שילם בביטוי ההתפעלות של הרבי: "בדוד ובשילם הוצאתי את ה'קרן' מתומכי תמימים, ושאר הבחורים הם רווח נקי!"
למעלה מן הדעת
אחת השאיפות של תומכי תמימים הייתה להוציא מקרבה תלמידים שרוחה של הישיבה חיה בקרבם גם בחלוף השנים, ומבול החיים כמו פוסח על להט האש שבנפשם פנימה. דמותו של ר' לייב שיינין מהווה המחשה חיה לכך, כאשר גם בהיותו רבה של דוקשיץ המעטירה – נותר בכל ליבו ונפשו 'תמים', כתלמיד בישיבה. כרבים מתלמידי הישיבה נשלח גם ר' לייב להקים עולה של תורה כרב ומורה הוראה. כדי לכהן כרב העיירה דוקשיץ בה התגוררו אלפי יהודים, הוא נדרש להתמודד מול חלקים מן הקהילה שלא חפצו בשום אופן ברב חסידי והציבו מולו מועמד אחר לרבנות. ר' לייב נהג בענווה כפי שחונך בליובאוויטש ולא ניהל מערכה להצלחתו בבחירות, אך למרבה ההפתעה זכה בבחירות ברוב מוחץ.
כשהתארח פעם עם חסידים נוספים בחצר הרבי ברוסטוב (בעקבות מלחמת העולם הראשונה עקר הרבי את מושבו מליובאוויטש לרוסטוב), ניגשה בעלת האכסניה אל החסידים וקבלה בפניהם על בעלה שאינו מסייע לה במאומה בשירות האורחים. מששמע זאת ר' לייב, ניגש לבעלה ואמר לו: "אף אני אברך צעיר, נישאתי לא מזמן ואני ממשיך לנהל סדר יום כמו בישיבה: לימוד חסידות קודם התפילה, תפילה באריכות, ושמירת ה'שמונה שעות' של לימוד הנגלה. ובכל זאת אני מסייע לאשתי כמה שעות ביום ומחליף אותה בעבודתה בחנות, וכמו כן גם אני נוטל חלק בטיפול בתינוק". דבריו של ר' לייב, שנודע כמי ששקוע בתורה ועבודת ה', השפיעו מאוד על בעל האכסניה והוא החל לסייע לאשתו.
כאשר המרצחים הנאציים הגיעו לדוקשיץ, נתקלו בר' לייב וראו את דמותו המאירה בעודו עטור בטלית ותפילין. נבהלו הקלגסים מפניו ואמרו לו שלא יפגעו בו, אך ר' לייב נענה שילך למסור את נפשו יחד עם כל בני קהילתו. כשהביאו אותם לגיא ההריגה בבית העלמין של העיירה, ביקש ר' לייב ארכה של דקות אחדות. הוא החל לנגן את ניגון ה'הקפות' של שמחת תורה כאשר כל הקהל מצטרפים אליו, וכך יצאה נשמתם בטהרה, הי"ד.
כשהגיעו לארצות הברית הידיעות המרות על עקדת קהילת דוקשיץ ורבם ר' לייב מתוך שירה ושמחה, היו בין יוצאי דוקשיץ שחשבו שדעתו של הרב נטרפה עליו מחמת האימה. הסופר ר' ניסן גורדון, מיוצאי דוקשיץ, כתב באותם ימים מאמר בעיתון יהודי אמריקאי ובו העמיד אותם על טעותם: "הם סוברים שהוא היה למטה מן הדעת, אך האמת היא שהוא היה למעלה מן הדעת, הוא ידע מהי מצוות קידוש השם והלך לקיימה בשמחה טהורה".
רב העיר מסתובב ברחובות
בשונה מרוב התלמידים שהגיעו לישיבת תומכי תמימים, נולד ר' יעקב לנדא בבית חב"די מובהק, נין ונכד לגדולי חסידי האדמו"ר הזקן בעל התניא והאדמו"ר בעל צמח צדק. הוא הגיע לישיבה בשנת תרס"ח, והרבי הרש"ב בעצמו קיבלו וקירבו באהבה יתרה. כעשור לאחר מכן, בעת שהרבי קבע את מושבו בעיר רוסטוב, נעשה ר' יעקב בן בית אצלו ושימש כרב החצר לפי הוראתו.
במשך כל השנים התאמץ הרבי הרש"ב להשפיע על החסידים לבנות את מקוואות הטבילה רק על גבי מעיין או נהר, כפי שהיה מצוי בדורות הקודמים, והתנגד לבניית מקווה 'במתודה החדשה' כלשונו – שכשרותו תלויה בהשקת המים שבבור לאוצר מי הגשמים שלצידו. במשך השנים החל לעסוק בביאור הלכתי שניתן לבנות מקווה על גבי מקווה, כאשר המקווה העליון נעשה כשר באמצעות השקה לאוצר מי הגשמים שתחתיו. בשנת תרע"ו, כאשר העתיק הרבי את מושבו לעיר רוסטוב שלא הייתה בה אפשרות לבנות מקווה על גבי מעיין, הגיע למסקנה שמקווה על גבי מקווה הוא האופן הכי כשר ומהודר בבניית מקווה של מי גשמים.
בקיץ תרע"ח בנה הרבי במרתף ביתו מקווה על גבי מקווה, עם הוראות מפורטות ביותר באופני הבנייה. הרב לנדא רשם את תכניות הבנייה, וכעבור משך זמן אף רשם את סיכום ההוראות וההידורים של הרבי הרש"ב בזה. לאחר שנים רבות שיגר הרב לנדא את רשימותיו אל רבי מנחם מענדל שניאורסון, הרבי מליובאוויטש, ועל יסודן מתקיימת בניית מקוואות חב"ד בהידור מאז ועד היום.
בסעודת י"ט כסלו תר"פ, האחרונה בחיי אדמו"ר הרש"ב, התבטא הרבי בפני חסידיו: "שם (כשתגיעו לעולם האמת. ל.ה.) תבקשו להגיע אל הרבי!" ר' יעקב שעמד לצידו, הרכין את ראשו ושאל את הרבי חרש: "מה לעשות כאשר ישאלו: איזה 'מחותן' אתה עם הרבי, האם עשית ככל שהרבי ציווה?" הרבי השיב נחרצות: "אלא מה דעתך? לדברי הרבי בהחלט צריכים לציית!". אך הרבי חש שמענה זה שובר את נפש חסידו, שכן מי יוכל לומר שהוא מציית בשלמות… ומיד הסב את פניו בשנית אל עבר ר' יעקב והוסיף ברכוּת: "מכל מקום ישנו קשר עם הרבי; הייתי עמו בצוותא, שמעתי ממנו תורה, למדתי את החסידות שלו. אם כך – יש לי רבי".
בשנת תרצ"ה עלה הרב לנדא לארץ ישראל, ולימים התמנה לכהן פאר כרב העיר בני ברק. במשך חמישים שנה נשא במשרתו ונודע בבקיאותו ומומחיותו ההלכתית היסודית בכל תחומי ההלכה, במצוות התלויות בארץ ובכשרות המזון, בדיני ודקדוקי מקוואות, בעירובין ושיעורי תורה ועוד. ידיעתו הרחבה וגאונותו בכל מכמני התורה היו להפליא, כאשר גם כיום זוכרים רבים מבני העיר את דרשותיו הבנויות לתלפיות בשבת הגדול ובשבת שובה.
העמדת הדת על תילה בעיר בני ברק לא הייתה מן המלאכות הקלות, והרב לנדא עסק בה במאמץ עצום, בתוקף בלתי מתפשר אך במאור פנים ובדרכי נועם. כך למשל, הרב היה עובר בעצמו בין החנויות בעיר כדי לעשר את הירקות ולפקח על שאר ענייני הכשרות, ולפעמים היה ניתן לחזות ברב העיר עצמו עומד בשבת קודש ברחוב הסמוך לעיר ומבקש מן הנוהגים ברכב שלא ייכנסו לעיר משום שכאן שומרים את השבת.
תמונה 09: הרב לנדא במחיצת הגאון בעל 'חזון איש'
היקר מכל הזמנים
קצרה היריעה מלהרחיב על שאר הלומדים המופלגים שבחבורה ועל הרבנים ומורי ההוראה שצמחו מן הישיבה, והאירו את רחבי תבל באור תורה והלכה. מלבד הרבנים שיינין, ששונקין ולנדא שהוזכרו לעיל, נזכיר את חלקם במשיכת הקולמוס בלבד:
הגאון רבי יהודה עבער הי"ד. כיהן לימים כראש ישיבות חב"ד בפולין ונודע בשיטתו העיונית המיוחדת, כאשר בתחילת השנה היה מניח יסוד בשיעורו ולפיו ביאר את המשך מהלכי הסוגיות. כמו כן, היה מלמד את פירושי רש"י בדרך המיישבת מראש את קושיות בעלי התוספות, והקפיד להבין את פשט הסוגיה לפי סברות מגופה ולא מתוך ראיות ממקומות אחרים. תלמידיו העלו לימים את שיעוריו בסדרת ספרי "שערי יהודה".
הגאון רבי זלמן שמעון דבורקין. שימש כרב ומורה הוראה בערי אוקראינה בתקופת השלטון הסובייטי, ולימים כיהן עשרות בשנים כרב ומורה הוראה בחצר הרבי מליובאוויטש בניו יורק, כאשר בפסקיו נשזרו ונתגלו מסורות מוסמכות רבות המקובלות בין החסידים מדורי דורות.
הגאון רבי אברהם אליהו אקסלרוד. למד בישיבת תומכי תמימים במשך 14 שנה (!). בשנת תרפ"ד קבע את מושבו בארצות הברית וכיהן כרב קהילת חב"ד בבולטימור. הרבי הריי"ץ שלח אליו בחורי ישיבות כדי שיראו דמות של חסיד ש"אינו מתפעל מן העולם גם בהיותו באמריקה". במסגרת מאמציו לחיזוק גדרי היהדות, חתם יחד עם רבי אלחנן וסרמן על קול קורא חריף לבטל את 'המחולות המעורבים' בבתי כנסיות. כאשר שאלו אחד החסידים במה עליו להצטייד לפני הגירתו לארה"ב, השיב: "בשקים של מסירות נפש".
הגאון רבי גרשון חן. מגדולי רבני אוקראינה ולימים חבר בית הדין הרבני בחיפה. בהוראתו המפורשת של הרבי הרש"ב, הקפיד שלא תעבור עליו אפילו שבת אחת שלא יחזור בה דא"ח (דברי אלוקים חיים, מאמר חסידות) לפני קהל עדתו. הרבי אף הורה לו את דרך החזרה בצורה שתהא מובנת ושווה לכל נפש.
הגאון רבי סנדר יודאסין. לאחר כהונתו כרב במסירות נפש באוקראינה, עלה לארץ ישראל וכיהן כרב בתל אביב וחבר בית דין רבני חב"ד הארצי. חיבר את פירוש 'הלקח והליבוב' על ספר התניא, בו שזר את התובנות העמוקות שנחקקו בו בימי שבתו בישיבה. רוח הישיבה פיעמה בו עד כדי כך שכאשר חיבר את ספר חידושיו על כל הש"ס, קרא לו בשם 'תומכי תמימים'. כך כותב הוא בהקדמת ספרו: "שם הספר ניתן להיות 'תומכי תמימים', מפני שזמן לימודי בישיבת תומכי תמימים בליובאוויטש הוא היקר אצלי מכל הזמנים שעברו ושעוד יעברו. שעת ישיבתי שם הייתה אצלי בבחינת השעה המוצלחת, שאין לך אדם שאין לו שעה".
