אני מוצאת את עצמי פשוט חסרת מילים למה שקורה, כל יום מרגיש הזוי יותר ויותר… יש רגעים שזה כיף, יש רגעים שזה מלחיץ, יש רגעים שזה לא נתפס ויש רגעים של עצבות. אבל בעיקר, פשוט מבלבל. מתוך כל זה עולה לי בבהירות משונה, תפילה שחברה שלי לימדה אותי. והיא: "ה', את הטוב תקרב, את הרע תרחיק ואת הטוב בעיניך תעשה". זו תפילה שממש לא קל להתפלל אותה בכוונה, כי בעצם היא אומרת שוואלה, אני לא באמת יודעת מה טוב, רק ה' יודע, ואני סומכת עליו ומרפה.
אבל להרפות… איזה קשה זה! הרבה יותר קל להתפלל ולבקש את מה שאנחנו רוצים, את מה שאנחנו חושבים שיהיה לנו טוב, קשה לוותר על השליטה במקום כל כך משמעותי לנו.
זו עבודה. קשה. באמונה. והיא דורשת באמת להתמסר, באמת לשחרר, באמת להסכים שלא להבין.
"ה', את הטוב תקרב, את הרע תרחיק, ואת הטוב בעיניך תעשה".
כבר שמעתי לא מעט שמצליחים למצוא את הטוב בימים האלה, ערבות הדדית, יחד משפחתי, פחות קניות לא נצרכות ועוד ועוד. וזה חשוב לראות את הטוב בכל דבר וזה מבורך, אבל מותר גם להתבאס. מותר לכאוב את הכאב של עם ישראל. אנשים חולים, אנשים נכנסים לבידוד, יש בהלה, חרדה, עצבנות, חגיגות בת/בר מצוות מתבטלות, חתונות מצטמצמות למינימום של המינימום… מבאס! אנחנו בסך הכל אנושיים, וזה בסדר להרגיש גם את זה, כל עוד אנחנו יודעים שלא בטוח שאנחנו קוראים נכון את המפה.
"ה', את הטוב תקרב, את הרע תרחיק, ואת הטוב בעיניך תעשה".
אז איך מיישמים? כמו כל דבר, תרגול!
אני מציעה לשים סימן שאלה ענק אחרי כל מחשבה. למשל, מחשבה שאומרת: יואו עם הקורונה הזה, פשוט משבשת הכל, כמה כבר אפשר להיות בבית. באסה!!!!!
לנסות להוסיף בסופה סימן שאלה:
– יואו עם הקורונה הזה, פשוט משבשת הכל?
– כמה כבר אפשר להיות בבית. באסה?
סימן השאלה מפנה מקום למחשבות ורגשות נוספים ומפנה מקום לקדוש ברוך הוא. עוזר לנו להבין שאנחנו לא בהכרח מבינים את התמונה המלאה, עוזר לנו לפקפק בראייה הכל כך צרה שלנו, ולהאמין. אפשר לשים את סימן השאלה אחרי כל תחושה שלילית שעולה, זה תמיד עובד.
תראו, אין לי מושג למה זה קורה, ואיך לי מושג מה נרוויח מהתקופה ההיסטורית וההיסטרית שאנחנו עוברים עכשיו, אנחנו קטנים מלהכיל. אבל מספיק גדולים בשביל לנצל את ההזדמנות ולהתחזק ממנה.
"ה', את הטוב תקרב, את הרע תרחיק, ואת הטוב בעיניך תעשה".
