מסופר על רבי יצחק מאיר מגור בעל חידושי הרי"ם, סבו של השפת אמת, שאיבד את רוב ילדיו לאחר שחלו ונפטרו. שש עשרה פעמים נסע רבי יצחק מאיר לפסישחא אל רבי בונים, ושישה עשר מילדיו קיפדו את חייהם בימיו.
הרי"ם ידע שהמוות שנגזר על ילדיו הוא בגלל הקפדתו היתרה של הצדיק מקוזניץ', רבו הקודם, אותו אדמו"ר שהוא זנח לטובת הסתופפות בצלו של רבי בונים מפסישחא. אבל למרות הכל – היה איתן בדעתו: בכל הנוגע לעבודת ה' יתברך הוא לא השגיח בכלום. הוא עושה את המוטל עליו: להתקדם בעבודת ה'. רבי יצחק מאיר הבין שהעולם מתנהל על פי היגיון אלוקי נשגב, ובנוגע להתרחשויות שאינן בשליטתו – מולן עלינו להתכופף בהכנעה.
הווירוס החצוף הזה, אורח לא-קרוא שהגיע ושינה לכל העולם את התכניות לטווח הקרוב ולטווח הרחוק, חיבל בהשקעות, החריב תהליכים, זרע הרס בכלכלה, שיתק צירי תנועה והרג אנשים. ונראה שהוא עוד לא סיים לומר את דברו.
המצב הזה יוצר לנו תחושת החמצה, שלא כך היו צריכים הדברים להתרחש. אנחנו עושים הכל כדי להמשיך ולנהל, מנסים לשלוט במצב – לעקוב, להיבדק, להתבודד, לטפל. משתמשים בכל האמצעים העומדים לרשותנו אך מוצאים את עצמנו עומדים חסרי אונים, בלי אף פתרון מדעי או טכנולוגי מתקדם ומגלים שהפסדנו: הפסדנו כסף, הפסדנו זמן, הפסדנו משאבים. הפסדנו במאבק להוכיח את עליונות האדם על הבריאה.
חשבנו שצריך להיות אחרת. חשבנו שהכל יתקדם בכיוון שרצינו ותכננו, ולא היינו אמורים לספוג את כל ההפסדים והצער, אבל המציאות מגלה רצון אחר מאיתנו שהוא זה שמנהל את העולם.
והמשכיל בעת ההיא ידום
קשה לנו להכיר בחולשתנו. לראות ולשמוע את הדי המגיפה משתוללים סביבנו, וידינו קצרה מלהושיע. קשה שלא לפעול, לא לעשות, לא לקדם, לא לייצר פעילות ויצירות ומפגשים וירטואליים. אנחנו כל כך רגילים לדחוף וליצור ולקדם, וכרגע כל שאנחנו נדרשים לעשות הוא ההפך: לעצור. להסתגר ולהתכנס. להתרחק כי אנחנו אוהבים.
בחיים שאין בהם קודש, שאין גבולות, המושג הזה פחות מוכר – להפסיק, להתרחק ולהימנע כי כך מבטאים אהבה, כבוד ואכפתיות.
אתגר לא קטן הוא להימנע מעשייה. להיות במצב של חוסר שליטה, לדומם מנועים. לחוש את החלל, את האין, את הריק. לפגוש בבת אחת ובמלוא העוצמה את התלות המוחלטת בריבון העולם. אמנם ידיעת ה' תמיד קיימת עמוק בתוכנו אבל המציאות והטכנולוגיה דואגת למסך אותה היטב ולתת לנו תחושה שאנו שולטים בכל, מנהלים את העניינים, יודעים מה לעשות בכל מצב, ותמיד, כמו בשירים, בזכות האהבה ובכוח התקווה – נהיה בלתי מנוצחים, כך נכריז עם מבט הירואי בעיניים.
אבל הנה מגיעה המגפה ומטלטלת אותנו. מגלה את הפחד הקיומי הכי עמוק שלנו. מי יודע מה יהיה מחר? איך עם כל החכמה והטכנולוגיה והעולם המתקדם שלנו – יצור זערורי שאי אפשר לראות אותו בעין רגילה, מאיים למוטט כל כך הרבה מבנים גדולים שהאנושות עמלה עליהם?
קליפות קליפות נושרות מאיתנו. כל המיותר – מתגלה כמיותר: באירועים, בשמחות, בסדרי הלימוד הרגילים, במערכות השונות, במלחמות המיותרות בין אנשים. כל מה שלא חשוב – מתבטל, ואנחנו נשארים עם מה שחשוב באמת.
יש לנו כאן קריאת כיוון נוקבת, ברורה וחדה: להעמיק ולאחוז בשורש, לעגן את קיומנו ברצון ה', לזכור שאנחנו כאן רק בזכותו, נושמים ומתקיימים רק לפי רצון ה'. כי רגע באפו חיים ברצונו.
