כתב ידו של בטהובן

כתב ידו של בטהובן

בסתר ליבי קוויתי שנתארס בט"ו באב בגלל הסגולה המיוחדת של היום הזה, שבו בנות ישראל מחוללות בכרמים בבגדי לבן ומשדכים שידוכים. אבל רצה הבורא ואפרת הייתה אז בשליחות ברוסיה, במחנה קיץ של נערות יהודיות מחבר העמים.
בנס הצלחתי ליצור איתה קשר בזכות הטלפון היחיד שהיה במשרד המחנה. אני עצמי עמדתי ליד טלפון ציבורי ברחוב שנקין בתל אביב ודיברנו. הקו היה גרוע… וויתרתי על זה. לא היה כל כך מתאים להציע ככה.
בסוף זכינו והחתונה התקיימה ביום בריאת העולם, כ"ה אלול, שזה גם יום מיוחד! מישהו אמר שזה אפילו יותר מתאים לנישואין. העולם הוא הרי משתנה, מסתובב, מכיל הפכים ושונוּת, וכך גם חיי נישואין.
אני זוכר שקצת אחרי החתונה שאלה אותי פרופ' חנה יעוז איך זה להיות נשוי. אמרתי לה "סבבה, כיף". היא שתקה, קימטה את פניה ואמרה לי ברצינות ובתוכחה: "אף פעם אל תענה ככה. זוגיות זה דבר רציני. עמוק. נבנה. יש בו שמחה אך גם עמל, עבודה פנימית וגם הדר".
קיבלתי את דבריה. נזכרתי בווארט שאמר לי ידידי, שמעון ווייס: כשמברכים זוג ב"בניין עדי עד", הכוונה איננה רק שהבניין יחזיק לעד, אלא שהבנייה עצמה תימשך עדי עד. תמיד לבנות, תמיד להשקיע.
השבת אנו קוראים את עשרת הדיברות, ובשבוע הבא על עגל הזהב. מתן תורה זה החתונה. עגל הזהב זה למעשה הריב הראשון. בעקבות זה ה' אומר למשה: מעתה, אני שולח מלאך במקומי. אני שומר מרחק.
ואז משה מתחיל להתפלל, להתווכח ולרַצות. במבט ראשוני מעשה העגל קלקל את היחסים. אבל במבט רחב יותר, דווקא היכולת לריב ולהתפייס היא שהבטיחה את נצחיות הקשר בינינו.
בעקבות המשבר הגדול החליט הקדוש ברוך הוא לשתף אותנו בסוד, והעניק לנו את י"ג מידות הרחמים.
מספרים על זוג שטרם נפקד בפרי בטן והגיע לרב. "איך אתם מסתדרים?" שאל הרב. "ברוך ה' מצוין. שוררת בינינו הרמוניה נפלאה". "זו הבעיה" אמר הרב, "אתם צריכים לריב קצת, להתווכח קצת ואז להשלים". הלכו בני הזוג, רבו והתפייסו – ונפקדו.
משבר תמיד מוליד משהו. תיקון אותיות תינוק, והוסיף לי חכם הירשנזון, שזה גם אותיות "תֵּנקיוּ" (חחח) ,להגיד אחר כך תודה.
כך גם בעולם הנגינה, יש החושבים שהמנגינה שאני שר ירדה לה כמוכנה מהיכל הנגינה… אך בעצם היא תוצאה של עבודה מייגעת. למדתי את זה בצעירותי כשראיתי את כתב ידו של בטהובן. הפרק השני מהסימפוניה החמישית. המוסיקה הכי רגועה שיש. נדהמתי. כל הדף היה מלא מחיקות ותיקונים של המלחין. הבנתי שכל החיפושים והמאבקים הפנימיים בנפשו הם שהולידו בסוף מנגינה יפה ופסטורלית.
עוד זיכרון קטן לסיום: בחדר התחזוקה במכון מאיר יש על הקיר תמונה של זוג מאיזה עיתון, בני מאה. כפריים כאלה שנשואים לפחות שמונים שנה. תחת התמונה כתוב: מה הסוד שלנו? אנחנו עוד מהדור שבו כשמשהו נשבר, תיקנו אותו…

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן