לא נותר אלא לצעוק

לא נותר אלא לצעוק

השבועות שבאו לאחר חג השבועות, השכיחו את כל הרשימו שהיה שם בהר סיני. פתאום קשה לקום בבוקר לפני השמש, הרגליים כבדות בדרך לבית הכנסת. הדרך לשדה להתבודדות נעשית כבשגרה, המדבר של המציאות. כן, זו דרכה של המציאות ברצוא ושוב. רכבת ההרים של החיים שלעולם אי אפשר להתרגל לקצב שלה, מפתיעה תמיד. בירידות זה זמן האחיזה. אז אתה מבין באמת מה מצב האמונה שלך, מה מצב יראת השמיים שלך. איפה המדדים האמיתיים שכיף זה לא חוכמה. אם זה לא קשה זה לא אמת, אני מנסה לנחם את עצמי. אין יאוש בעולם.

השבוע גם הלך לעולמו יהודי יקר, איש מדבר, שחלם כל חייו על הגאולה והמסע הגדול של 60 ריבוא מבני ישראל במדבר. אורן (ORAN) בנרון ז"ל. אחד מבעלי התשובה הצבעוניים והמיוחדים. בעשורים האחרונים של חייו היה מארגן כינוסי צעקה במדבריות ארצנו. בפשטות, לבוא למדבר, להתכנס ביחד יהודים דורשי השם ולצעוק לשמיים ביחד. כל אחד והצעקה הפרטית שלו שיוצאת לו מהבטן.

בהלווייתו דיברו המון חברים על האור המיוחד מאוד שהיה באורן. ממלחמת יום כיפור הוא יצא חבול ומצולק. כל המחלקה שלו נמחקה במהלך הקרב על החרמון. משם הוא יצא לבקש את הטוב שבעולם. מהר החרמון הוא צעד להר סיני. בית משפחה וילדים בחוות שמשון, אך מדי פעם רגליו נשאו אותו למדבר. הליכות ארוכות, שקטות, ימים שלמים לבד. אדם אחד בעולם בלי שום כוחנות מבקש שילכו אחריו לגאולה, לבית המקדש, אל מקום טוב יותר מהמקום שלנו היום. זה אמנם נשמע מעט הזוי, אבל מההלוויה שלו יצאתי מחוזק. לא הכרתי אותו ממש מלבד כמה מפגשים בצעקה שבמדבר וכמה שיחות באומן. אבל כפי שאמר חברו בהלוויה – כל מי שפגש את אורן בחייו, השתנה מעט ולעיתים הרבה.

אדם שרוצה רק את רצון הכלל. אדם שהולך במדבריות לחפש את אור השם. אדם שלא מוותר ופותח לעצמו שביל שאף אחד לא הלך בו לפני כן. כן, זה אפשרי. במהלך ההספדים לכולם ישבה צעקה בבטן שיצאה החוצה כשסיני תור חברו ניגן את 'מתי תמלוך בציון'. בקהל היו בעלי תשובה שלפני שני עשורים היו צבועים בשחור לבן, כל אחד בדרכו השאיר משהו והוריד משהו מהבחוץ כחלק מאיזה תהליך פנימי שעבר. עבודת השם היא ללא צבע מוגדר. היא תהליך שלם של צבעים, אותם צבעים חזקים שהיו בלבושו של אורן.

בבת עין סיפרו שבתקופה הקצרה שהיה גר כאן, כמה ימים לפני חג השבועות, ביום חמישי בבוקר כשרצו לקרוא בתורה פתחו את ארון הקודש וגילו שהוא… ריק. ספרי התורה נעלמו. סימני דרך שהשאיר אורן הובילו למדבר. אם אתם רוצים לקבל תורה תתחילו במדבר, היכן שהכל התחיל. חברי היישוב ההמומים העמיסו את עצמם והלכו אחריו. במקום להוכיח אותו הם זרמו איתו עם הקסם המדברי וישבו שם לילה אחד, כדי להתחיל את מתן תורה מהתחלה. כך היה אורן מסתובב במדבריות של הארץ ובסיני. בשיחות העומק עם הבדואים הוא היה מפתיע אותם תמיד ומראה להם שהם כבר מודרנים לעומתו, הבדואי היהודי העתיק שעומד מולם.

יוזם הצעקה תמיד אמר שבני ישראל המציאו את זה, לא הוא. "ויצעקו אל השם". בצעקה האחרונה של אורן עם חבריו בהלווייתו, רק אז הבנתי למה הוא התכוון. לפני כן פשוט לא הרגשתי מה מרגיש אדם שמסתכל על המציאות של העולם ורואה לאן רצים כולם ואין לו מה לעשות אלא לצעוק ולהמשיך לחלום. לאורן היה כואב שאנחנו לא מתקדמים לגאולה, כל כך כואב שזה העסיק את כל חייו. ממש כך.

צעקה מתוך הבטן אל החלל, אל השמיים, היא הדבר שהרים אותי חזרה לרכבת ההרים. לצעוק אל השם, כי לפעמים אין מילים. מילים לא עוזרות תמיד. כשהבטן כואבת, צעקה משנה מצב בשמיים. ראיתי את זה, הרגשתי את זה. יש יהודי שחי את זה בשביל כולנו. עכשיו, אמרו חבריו כאשר אורן הסתלק בטרם עת, זה כבר יקרה. השאלה רק מתי. צעדת גאולה של עשרים ושניים אלף יהודים מהמדבר אל בית המקדש. חלום, נכון, אבל הוא היה מציאות של איש אחד, מיוחד, עקשן ורך, מלא אהבה, שהשאיר כאן כפתור חילוץ מודרני לכל יהודי. לצעוק ולא לוותר על הגאולה.

אהבת את המאמר? שתפו