סגולה יקרה, כולנו שותפים בכאבכם ומצטרפים לאיחולי נחמה אמיתית. ספרי לנו בבקשה על בניהו, מה ראית בו באופן אישי ומה אנחנו יכולים ללמוד ממנו.
זכיתי ללדת את בניהו, לגדל אותו ולחיות במחיצתו. כבר מילדותו היה אפשר לראות את תכונת הנתינה שלו ואת הראש הגדול שלו. זו לא תכונה שהתגלתה רק בשנים האחרונות או בתקופת השירות הצבאי – כך הוא היה כל חייו. היה אפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות. אם הוא היה אומר לי: "אמא, אני מכין את הסלטים לשבת", ידעתי שהסלטים יהיו מוכנים במקרר, ולא היה לי שום צורך לבדוק אם הוא עשה או לא עשה. מילה שלו הייתה מילה, ומעולם לא היו לי ספקות לגבי הרצינות והנתינה שלו.
עוד דבר שאפיין אותו היה האהבה הגדולה שלו להיסטוריה. כבר כילד קטן הוא היה קורא ספרי היסטוריה ומתעמק בדמויות ובאירועים. הוא נהג להשוות בין מה שקרא לבין התנ"ך ודברי חז"ל, לבחון את הגבולות ולהצליב מקורות. הוא לא עסק בהיסטוריה במובן האקדמי, אלא כחוקר עצמאי מתוך סקרנות אמיתית. הוא השווה בין מחקרים, בדק מקורות, והעיסוק הזה ליווה אותו כבר מגיל צעיר.
כשהתבגר והפך לבחור צעיר, הוא ראה את עצמו כממשיך דרכם של אנשי הלח"י. הוא חי את המשימות האלה בכל מאודו והיה גאה להיות שייך לעשייה למען הארץ. כבר בכיתה י' הוא רצה לעזוב את הישיבה. הוא אמר לי: "אני עושה דברים חשובים יותר מחוץ לישיבה", ואכן התחיל לפעול, לבנות ולעשות, והשקיע רבות במה שראה כמשימה של יישוב וכיבוש הארץ.
לאחר שהתחתן התגייס לצבא, אבל הדרך לשם הייתה ארוכה. ארך זמן רב עד שהצבא הסכים לקבל אותו, משום שהוגדר כ"נער גבעות". רק לאחר מאמצים רבים ולחצים שהפעלנו הוא התקבל, וגם אז ארך זמן עד שבמערכת למדו לתת בו אמון, לראות בו לוחם רציני, אדם אחראי ובעל יחס אמיתי למדינה ולצבא.
מבחינת המערכת, פעמים רבות כל מי שמוגדר "נער גבעות" נתפס מראש כמסוכן, ולכן כלל לא רוצים לקבל אותו. גם היום יש צעירים רבים שאינם מתקבלים לצבא מהסיבה הזאת, וחבל מאוד שכך. דווקא כאן יש הזדמנות לראות כמה ערך יש באותם צעירים שמכירים את השטח, שגדלו מתוך עשייה, יוזמה ומנהיגות, עם יכולות ביצוע גבוהות, כושר והתמסרות. בעיניי, הצבא יכול רק להרוויח מהם.
בסופו של דבר בניהו התקבל לצבא. הוא הקים בית, התחתן וזכה למשפחה מבורכת. כל העשייה שלו בשנים האחרונות נבעה מדאגה עמוקה לעם ישראל. הוא הרגיש שעם ישראל מצד אחד מבקש גאולה, אבל מצד שני לעיתים עוצם עיניים מול המציאות. לכן הוא ראה כשליחות להביא לציבור את מה שנאמר ונכתב בצד השני, להראות מה חושבים עלינו בשטח האויב, כדי שאנשים יפקחו את העיניים ויבינו מול מי אנחנו עומדים.
זו רק תמצית של חיים מלאים שנגדעו בגיל 32. אני בטוחה שיש עוד אינספור דברים שאפשר לספר עליו. גם עכשיו, בימי השבעה, אנחנו שומעים עוד ועוד סיפורים שלא הכרנו, סיפורים מרגשים על המעשים שעשה ועל הדרך שבה חי. יותר מכל, הם מלמדים שהוא חי מתוך תחושת שליחות עמוקה. הוא לא חי חיים פרטיים בלבד, אלא ראה את עצמו כאדם שנושא משימה ופועל למענה בכל כוחו.
ולצד כל זה, הוא היה מסור באופן יוצא דופן גם לביתו. הוא השקיע באשתו ובבנותיו בצורה שלא רגילים לראות. ההשקעה שלו בזוגיות, באבהות ובחיי המשפחה הייתה יוצאת דופן, ואני בטוחה שהיא הותירה חותם עמוק על שתי הבנות המתוקות שלו. הנוכחות האבהית שלו הייתה כל כך משמעותית, שהיא תמשיך ללוות אותן לאורך כל חייהן.
אין באמת דרך לנחם אישה שהייתה קשורה כל כך לבעלה, ובעל שהיה קשור אליה בכל נימי נפשו. אין מילים שיכולות לנחם כאב כזה. אבל כבר בתחילת דרכם המשותפת של בניה ואסתר, כלתנו היקרה, ראינו איזו אישיות עוצמתית הוא בחר לעצמו כאישה. אנחנו מאמינים שגם מתוך השבר הגדול הזה, מתוך האבל ומתוך ימי השבעה, היא תמצא את הכוחות לקום, להמשיך לבנות את חייה ואת חיי הבנות בעוצמה, ואנחנו כולנו נעמוד לצדה ונעשה כל מה שנוכל כדי ללוות ולעזור לה, בעזרת ה'.
בלי משחקים
איך את באמת רואה את התופעה של בניהו וחבריו שרצים קדימה במפעל ההתיישבות בחוות ובגבעות? מהיכן זה נובע ומה זה אומר לנו?
יש תופעה שנראית לעיתים שלילית, אבל מסתתרת בתוכה עוצמה גדולה שלא הייתה קיימת בדורות הקודמים. אני מתכוונת לחוצפה ולעזות שאנחנו פוגשים אצל הילדים שלנו. לא פעם זה נראה כחוסר נימוס, וכהורים וכמחנכים הדבר דורש מאיתנו התמודדות לא פשוטה. גם אני, כאשת חינוך במשך שנים רבות, פגשתי את האתגר הזה בשטח. אבל מאחורי אותה עזות, שנראית לעיתים כחוצפה, מסתתרת קומה חדשה. דווקא היא יכולה להוביל את הגאולה.
הדור הצעיר אינו מוכן לקבל עיגולי פינות, פוליטיקות או אמיתות שמוגשות לו כמובן מאליו. הוא מבקש אמת. הוא רוצה להגיע אל הגאולה בדרך ישרה, כנה, פנימית ואמיתית, בלי משחקים.
לכן אני מאמינה שדווקא הגדלות של הדור הזה יכולה לקדם אותנו אל השלב הבא בגאולה. עלינו ללמוד לראות את היופי שמסתתר מאחורי האתגר. נכון, ההתמודדות החינוכית מורכבת, וכל ילד וכל תלמיד דורשים יחס אחר, אבל במבט רחב יותר יש כאן דור שאינו מוכן לקיים תורה ומצוות רק מפני שאביו אמר לו או שסבו לימד אותו. הוא מחפש את האמת הפנימית שבכל דבר, רוצה להבין, לברר ולהרגיש בכל עצמותיו את משמעות המעשים שהוא עושה. זו קומה אחרת בעבודת ה', ודווקא היא יכולה להביא את בניין בית המקדש ואת חזרת הנבואה לעם ישראל.
זו הקומה שאנחנו מבקשים לראות. אני שמחה בדור הזה. כאשר בניהו היה צעיר, וגם בתקופה שבה בועז ואני התחלנו את דרכנו בגבעות, ההתמודדויות היו שונות לגמרי. היום אני שמחה לראות כיצד אנחנו, כהורים, יכולים גם להיות גאים בילדים שלנו וגם לדעת לפנות להם מקום, לראות את הקומה החדשה שהם בונים ומביאים לעולם, כל אחד בדרכו ובסגנונו.
מי שמכיר את משפחת מלט יודע שכל אחד מהילדים שלנו מוביל, מקדם ודוחף קדימה בדרכו הייחודית. בעיניי זה דבר נפלא ומבורך. כך אני רואה גם את התהליכים שאנחנו עוברים בימים אלו – תהליכים מבורכים, גם אם הם מלווים במורכבות ובקושי, וגם על רקע הכאב הגדול של הרצח שהיה יכול להימנע.
לא רוצים פלסטרים
איזו חשיבה נדרש מאיתנו לאמץ בעת הזו, על רקע מה שכולנו חווים בארץ בשנים האחרונות, ובפרט ביחס לשבועות האחרונים בחוות גלעד?
כולנו חולמים על הגאולה, אבל לעיתים אנחנו ניגשים אל הציפייה הזו מתוך תפיסות שעדיין מושפעות מהגלות. ביציאת מצרים אפשר לראות את זה היטב: עם ישראל חי במצרים שנים רבות, דור אחר דור תחת שעבוד, ובמהלך השנים השתרשה בנפש שלהם תודעה של עבדים. נפש של עבד אינה יכולה להיכנס לארץ ישראל ולהקים בה מלכות – שני הדברים אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. כדי לצאת מעבדות באמת, צריך להשתחרר גם מתפיסות של עבדות.
גם אנחנו יושבים היום בארץ ישראל, זוכים לחוות את התחייה הלאומית. מרגש לראות את הארץ פורחת, נותנת את פירותיה, את הבנייה המתרחבת ואת כל הטוב שמתרחש כאן. ובכל זאת, לצד כל אלה, עדיין מתערבבות בנו תפיסות גלותיות. אינני אומרת, חלילה, שצריך להחליף את הדור שלנו, אלא מבקשת להתבונן בנקודה משמעותית מאוד המאפיינת אותו. אנחנו צריכים להבין באמת את המשמעות של הדברים שאנחנו עוברים היום. אסור לחשוב שמה שחווינו בשמחת תורה תשפ"ד וכל המלחמה שבאה בעקבותיה היה אירוע שהסתיים ונגמר.
לפעמים כואב לי לראות כמה קצר הזיכרון שלנו. הרי עברנו שואה, עברנו מלחמות על הארץ, עברנו אינספור פוגרומים שבהם נטבחו יהודים, וגם בשנים האחרונות אנחנו סופגים שוב פיגועים ומעשי טבח. ובכל זאת, נדמה שלפעמים אנחנו רוצים לחשוב כאילו אנחנו חיים בשווייץ – העיקר שיהיה חופש גדול ואפשר יהיה לנסוע לכנרת. אבל זו פשוט לא המציאות שאנחנו חיים בה.
הערבים לא חדלו מהתוכניות שהיו להם בשבעה באוקטובר. הם רצו לבצע את אותם המעשים גם כאן, ביהודה ושומרון. בעיניי, הסיבה המרכזית לכך שהצבא אינו מאפשר שימוש מלא באמצעי ההגנה או נותן מענה אמיתי אינה נובעת ממחסור בכוחות או ממסירות הנפש של החיילים – להפך, יש לנו חיילים נפלאים ומסורים. הבעיה היא שהממשלה והקבינט אינם רואים את מה שמתרחש ביהודה, בשומרון ובבנימין כמלחמה.
לצה"ל יש יכולות אדירות, וראינו אותן באות לידי ביטוי בעזה ובלבנון. אבל כאן, ביהודה ושומרון, ההסתכלות עדיין דומה להתייחסות לסכסוך מקומי, כאילו מדובר בשני ילדים שרבים על משחק וצריך רק להרגיע קצת את שני הצדדים. לכן כל ההתנהלות היא של דחייה, של ניסיון להרגיע, ולא של הכרעה. אבל זו קריאה שגויה של המציאות.
מה אתם רואים בשטח?
אנחנו חיים את המלחמה הזאת בכל יום. אנחנו פוגשים אותה בכבישים, בשריפות, בפיגועים ובכל כך הרבה אירועים נוספים. יש רועי צאן שיוצאים בכל בוקר למרעה במסירות נפש, בלי לדעת אם ישובו הביתה בשלום. זו המציאות היומיומית שלנו, והתחושה היא שגם הצבא וגם הדרג המדיני אינם רואים את המציאות כפי שאנחנו חווים אותה. הם אינם שמים את האצבע על שורש הבעיה, אלא נותנים לנו פתרונות נקודתיים, כמו פלסטרים. לכן היה לי עצוב כשרצו להראות לי שסגרו את בית המחבלים, כאילו זו התשובה. זה לא המענה שאנחנו מבקשים, וזה לא מה שאנחנו חולמים עליו.
אנחנו חולמים על טיפול שורש. אנחנו חולמים על מצב שבו עם ישראל יתפכח. נדמה לי שהציבור הרחב כבר הרבה יותר מפוכח, אבל בהנהגה עדיין רוצים להאמין שלא תהיה כאן מלחמה, שלא נחווה כאן את מה שחווינו בעזה. בעיניי זו טעות. האויב ממשיך להתכונן למלחמה, ואנחנו רואים את זה בעיניים. אני נוסעת בכבישים ורואה משאיות דלק נכנסות, רואה איך אוספים ברזלים, ממשיכים להתחמש, ממשיכים להתארגן ולהכשיר אנשים. הדברים האלה לא נעצרו.
כולנו היינו רוצים כבר לשבת בשקט, להניח את הרגליים ולנוח מהמלחמה. אבל אנחנו עדיין לא יכולים להרשות לעצמנו לעשות את זה. אנחנו נמצאים בשלב שבו חייבים להכיר בבעיה, גם אם היא כואבת, להביט לה בעיניים ולהבין מה באמת נדרש מאיתנו לעשות.
בניהו נרצח בגיל 32, אבל בפרק החיים הקצר שלו הוא הספיק לעשות דברים שאנשים רבים אינם מספיקים גם בגיל 64. לצד הכאב הגדול, שאינו מרפה, אנחנו ממשיכים להתחזק – מחזקים את אסתר ואת הבנות, ומוצאים גם בתוך המשפחה את הכוחות להמשיך ולבנות.
איש השטח / מאת יהוידע (יויו) כהן
את משפחתו של בניהו הכרתי כבר לפני שנים, אבל את בניהו עצמו פגשתי רק כשהגיע לחוות גלעד. לאט-לאט נרקם בינינו קשר קרוב של חברות. היינו משוחחים בלי סוף – על המרחב, על ביטחון, על השפה הערבית, על המתרחש בכפרים ועל הבנת המציאות שסביבנו.
לבניהו הייתה היכרות יוצאת דופן עם הנעשה בשטח. הוא עקב אחר ערוצי טלגרם וקבוצות וואטסאפ של כפרים ערביים, ובסבלנות של ממש אסף מידע שהעביר בזמן אמת. הוא ידע להתריע על אירועים צפויים, על התארגנויות ועל תכנונים, והקפיד למסור מידע מדויק ככל האפשר.
אני זוכר מקרה שבו ביקש ממני להעביר לבעל חווה מסר ברור: ביום שישי, בשעה 12:00, צפויים להגיע מכיוון מזרח פעילים ערבים ואנרכיסטים. הוא אפילו תיאר מי צפוי להגיע, מה מטרתם ומאיזה קו גובה הם ינסו להתקרב. העברתי את הדברים כפי שביקש, החבר'ה במקום נערכו בהתאם, ובסופו של דבר הצליחו למנוע את הפרובוקציה. הערבים הבינו שיד על התחתונה, ומאותו רגע גם ההטרדות בשטח ההוא כמעט נפסקו.
אבל מעבר לכל היכולות שלו, בניהו היה קודם כל אדם מיוחד. נעים לבריות, ירא שמיים, שקול וחכם. כל הכוכבים הסתדרו לטובתו. הוא תמיד הסתכל קדימה, חשב אסטרטגית ולא רק למטר הקרוב. היה ברור שהוא רואה את התמונה הרחבה.
הוא הכיר את המרחב בצורה בלתי רגילה. היה מטייל בלי סוף – בשבתות ובימות החול – והכיר כל שביל, כל גבעה וכל אבן.
לפני כחודש וחצי יצאתי ביום שישי בצהריים לטיול בטרקטורון. חשבתי להסתובב לבד, אבל במקרה פגשתי אותו ושאלתי אם הוא מצטרף. "כן, למה ל? אני רק זורק את הזבל ומגיע", הוא ענה. כך בדיוק היה בניהו – גם כשיצא לרגע מהבית, היה כבר עם הנשק ועם הנעליים, מוכן לכל משימה.
במהלך אותו טיול הוא הציע שניסע לבקר בגבעה חדשה שחברים שלנו עלו אליה. אלא שהוא בחר להגיע בדרך שפחות מוכרת, דרך פאתי הכפר. תוך כדי נסיעה הוא הסביר לי למה חשוב להכיר כל ציר וכל מעבר: אם חלילה יתרחש אירוע, צריך לדעת מאיפה אפשר להגיע, איפה צפויות חסימות ואיזו דרך עדיפה בכל מצב.
למרות שגם אני מכיר היטב את האזור, הידע שלו היה פשוט פנומנלי. הוא הסביר על כל שביל, כל בור מים, כל בית ומי גר בו. הוא הכיר את השטח כאילו אלו היו רחוב חוות גלעד. רק בדיעבד הבנתי שהדרך שבה נסענו יחד אז היא אותה הדרך שבה נרצח.
הכאב עצום. בימים האלה, כשאנחנו תופסים עוד ועוד נקודות במרחב, אני נוסע שם ושומע אותו בדמיון מכוון אותי: ימינה, שמאלה, ישר. לא פעם אני מוצא את עצמי מעביר לאחרים בדיוק את ההסברים ששמעתי ממנו.
מעבר לכל הידע והמקצועיות, בניהו היה פשוט חבר. תמיד עם חיוך, תמיד אופטימי, תמיד נעים. וכמה שאני מרגיש שהוא היה חבר שלי, אני יודע שעוד רבים מרגישים כך בדיוק. הייתה לו יכולת נדירה ליצור קשר אמיתי עם כל אדם, להיות נוכח, להבין מה השני צריך ולהיות שם עבורו. זו הייתה המתנה הגדולה שלו.
בניהו היה חבר של כולם, כי הוא באמת היה נוכח. בכל אירוע, בכל משימה ובכל סיטואציה. הוא פשוט התייצב, בפשטות ובטבעיות, כאילו אין דרך אחרת.
הוא עסק בלי הפסקה בפיתוח המרחב – נהג בטרקטורים, פתח שבילים, קידם יוזמות ומשך דברים קדימה. מבחינתו, החלוקות של שטחי A, B, C – לא הגדירו את המציאות. הוא האמין שצריך להכיר את השטח לעומק ולהבין את האויב – איך הוא חושב, מה הוא עושה ומה הוא מתכנן. במקומות שבהם גופי המודיעין התקשו לראות את התמונה, לבניהו הייתה היכרות יוצאת דופן עם המתרחש בשטח. דווקא בימים הסוערים האלה מורגש יותר מתמיד עד כמה חסרונו גדול.
כך היה גם בשבת לפני השבועיים, בזמן השריפה. בעוד ביתו שלו עמד בסכנה, הוא הפעיל את הרחפן היישובי והכווין את הכוחות מלמעלה. במקום לדאוג לעצמו, הוא חשב על כלל היישוב. במקביל הוא גם תיעד את התפתחות השריפה אצלנו ב'צמרת', מתוך מחשבה שהתיעוד יסייע אחר כך בתחקיר. גם ברגעי לחץ הוא נשאר רגוע, שקול וממוקד במשימה.
אחרי כל זה, במשך השבוע הוא התקשר כמה פעמים לשאול אם אני צריך עזרה. שוב ושוב שאל: "מה אתה צריך? איך אני יכול לעזור? מה להביא?" הוא הציע להגיע אפילו בצום תשעה באב. אמרתי לו: "עזוב אחי, בנחת. מחר."
אבל המחר הזה כבר לא הגיע.
