"קטע את ידו – נותן לו דמי ידו. שיבר את רגלו – נותן לו דמי רגלו. סימא את עינו – נותן לו דמי עינו. חרשו – נותן לו דמי כולו" (בבא קמא פה:).
למה? למה על נזק בכל איבר בגוף – משלם החובל את שווי האיבר, ואילו אם החבלה היא באוזן, משלם החובל את שווי האיש כולו? למה האוזן חשובה יותר מכל איבר אחר?
עיקר האדם הוא ביכולת שלו להקשיב.
 כולם יודעים שבלימוד התורה אדם צריך להשתיק את כל הרעיונות הפרטיים שלו ולתת לתורה לדבר. לאף אחד לא באמת משנה מה דעתי על אביי או על רבא, ריש לקיש ורבי יוחנן. זה עמוק הרבה יותר: כשאני אומר את שיטת אביי, אם אני באמת מקשיב, אני יכול להפוך לאביי. כשאני לומד תורה, אם אני באמת שומע אותה, אני יכול להפוך להיות תורה.
כשאשתי מדברת אלי, האם אני באמת שומע אותה, או שאני שומע רק את עצמי ואת מה שאני רוצה לעשות, ובעצם רק מחכה שהיא תסיים כבר? כשאשתי מדברת אלי, אם אני באמת שומע אותה אני יכול להפוך להיות היא. כשהבן שלי מספר לי מה קרה לו היום, האם אני שומע אותו או שאני כלוא בתוך המחשבות שלי?
כשהסידור מדבר אלי, האם אני שומע אותו או שאני רק קורא את המילים אבל הראש שלי בכלל במקום אחר? כשאני שומע באמת באמת את המילים של התפילה אני הופך לתפילה.
כשהקדוש ברוך הוא מדבר אלי דרך האירועים בחיי, מסמן לי סימנים, לוחש, קורא אלי, האם אני שומע או שאני רץ כסוס שוטף במלחמה, חרש? כשהקדוש ברוך הוא מדבר אלי ואני שומע, אני הופך לשיר. כשאני מקשיב, אני יוצא מעצמי, אכפת לי, נפתח בי צוהר, דברים חדשים יכולים לקרות לי, אני יכול ללמוד דברים שלא ידעתי.
 מעצבנים אותי אנשים שאי אפשר לחדש להם כלום, שאת הכל הם כבר יודעים. אטומים. את המילים "חכמי מצרים" מתרגם אונקלוס – "חרשיא", חרשים. האוזניים הן הכלי לצאת מעצמי, חכמת חכמי מצרים מתחילה מהם, הם סגורים כלפי מה שמעבר להם. השמים שלהם ברזל.
חודש אלול הוא הזמן להתאמן בלשתוק ולהקשיב, לשמוע. שמע ישראל.
המדרש אומר שכשהאוזן שומעת כל הגוף מקבל חיים, "שמעו ותחי נפשכם".