העולם הזה הוא מקום מבלבל מאוד מאוד. בשנייה אני הולך לאיבוד. אפילו בלי לשים לב שאני לא בכיוון. רץ. כל כך לא פשוט לזכור למה. לזכור למה אני כותב פה עכשיו, למה אני מופיע, למה אני כותב שירים, למה אני נשוי, למה אני מגדל ילדים, למה אני אוכל ואפילו למה אני לומד תורה.
בקלות רבה אני עושה את כל הדברים האלה מהמניעים הלא נכונים. בשנייה. בלי למצמץ. בלי לשים לב בכלל.
לזהות את הקדושה
אחרי החטא, הניח הקדוש ברוך הוא על פתח גן העדן את להט החרב המתהפכת, היא היא החרב שהופכת את הרע לטוב ואת הטוב לרע, את המתוק למר ואת המר למתוק. היא זו שמבלבלת אותי, שגורמת לי עונג מכבוד או כסף, היא זו שגורמת לאדם למכור את הבכורה, את הקדושה, הטהרה והאמונה בשביל נזיד עדשים. היא שמסתירה את אור ה' שבדברים הקטנים, שהופכת חושך לאור ואור לחושך.
"נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי". מדליקים נר על הפתח מבחוץ. לרמז על פתחי העיניים שלנו, האוזניים, הלב, להאיר את אור ה' שמאיר בפרטים הקטנים, שעוזר לראות ולברר, להבדיל בין אור לאור. בין דמיון לאמת. לתקן את העיניים. עיניים טובות. לזהות את הקדושה ואת היופי שחולפים על פנינו בדרך.
עיניים טרוטות
הוושינגטון פוסט עשה פעם ניסוי. העמידו את ג'ושוע בל, גדול הכנרים היום, ברכבת תחתית, עם הכינור הטוב בעולם, לנגן יצירה מהמופלאות ביותר של באך. בדרך כלל אנשים קונים כרטיס להופעה שלו במאות דולרים. אבל כשהוא עמד ככה כמו נווד ברכבת התחתית, הוא עשה בסוף יום מתיש שישים דולר. אנשים לא שמו לב.
אנחנו חולפים על פני קדושה ויופי מופלאים בכל יום, אבל האוזניים אטומות, העיניים טרוטות.
נר חנוכה פוקח עיוורים. כשאנחנו מסתובבים בעולם, עזור לנו לא להתבלבל מלהט החרב הזו, המתהפכת. פקח לנו את העיניים, פתח לנו את הלב. אנחנו רוצים עיניים דולקות, אוזניים שומעות, רוצים לב מבין, לב מבחין בין יום ללילה.
