איזה בלאגן הלך בשבת האחרונה בקריאת התורה של הקללות. אף אחד לא רצה לעלות. בעל הקורא שלרוב עולה לקריאה הזו, כבר קיבל בטעות את 'שלישי'… וזה קרה במלון של מפונים בצפון, אליו הוזמנתי כדי לשמח לבם בניגונים. דווקא חיכיתי מאוד לשמוע את אותם פסוקים קשים. חז"ל אומרים "תכלה שנה וקללותיה", ובמילים אחרות: 'בואו נגמור עם זה', נתחיל דף חדש.
כמנהג החסידים לחפש זווית חיובית בקללות, חשבתי בעת הקריאה שבורא עולם כלל איננו מקלל אותנו ח"ו, אלא מציב תנאי: אם תשמרו מצוותיי יהיה טוב, ואם לא – ואוו מה הולך לקרות…
משל לצעיר היוצא לטיול במזרח. האב מלווה את בנו לשדה התעופה ומוסר לו בשעת פרידה איזה ספר קריאה. "וכשאסיים?" שואל הבן. "מה שתרצה", עונה האב, "תעביר אותו הלאה, תשאיר בגסט האוס או מצידי על ספסל ברחוב…".
ואז הוא לוקח אותו הצידה, ובעיניים יוקדות הוא מוסר לו בצנעה אבן יקרה־יקרה שעוברת מדור לדור במשפחה. הוא אוחז בידו של בנו בחזקה ואומר לו בלחישה: "דע לך שאתה חייב, אבל חייב! לשמור עליה כבבת עינך. אל תסיח דעתך ממנה לרגע! לא בטראק, לא בים, לא בשינה ולא מסביב למדורה. קשור אותה על גופך, שים אותה קרוב ללבך תמיד. אם תאבדנה… אני… אני ארתח מכעס… לא אדע את נפשי מרוב צער. אעניש אותך. איאלץ לא לדבר אתך. אל יקל בעיניך הדבר, כי אהיה שבור לגמרי…". והבן, כמובן, מבין היטב.
הקללות, בעומק, הן גילוי דעת, ממנו נלמד עד כמה חשוב לאבינו שבשמים שנשמור על התורה. זה הכל. התורה איננה תחביב או המלצה, לא חוג ג'ודו ולא חבילת קלפים למשחק בנסיעה הארוכה, להבדיל.
בפעם הראשונה שנקלעתי לטיש של הרבי מאמשינוב, חשבתי לעצמי: מה זה הטירוף הזה? זה מתחיל קצת אחרי ארוחת שבת. ניגונים, קידוש, מחלקים חלה… עומדים ומביטים ברבי מתנועע דקות ארוכות לפני כל ברכה. הגיע הבוקר, ועדיין עומדים בסיבוב לקבל לחיים עם הרבי הקדוש…
שאלתי את דוד, חברי, מה הוא חושב. אמר לי באדישות: "בינינו, הוא היחיד שבאמת לוקח את היידישקייט ברצינות".
השנה הזאת לימדה אותנו שהתורה זה לא משחק. ארץ ישראל זה לא משחק. שמחת תורה זה לא לנופף דגל פלסטיק מהשוק. צריך ללכת עד הסוף. הסיפור שלנו הוא רציני.
פרופ' היידו, מורי ורבי, אמר לי פעם: "יש אחד שיושב במדרחוב בן יהודה עם שלט 'אני נפוליאון', א משוגענער… בסוף הערב הוא חוזר להתאשפז. יש אחד, יותר משוגע: הוא נעמד באמצע הכביש וצועק 'אני נפוליאון'. באה משטרה ועוצרת אותו. אבל המשוגע הכי גדול שחשב שהוא נפוליאון היה… נפוליאון בעצמו… הוא כל כך האמין שהוא נפוליאון, הצליח לשכנע את כל צרפת לצאת לכבוש את העולם, ואף אחד לא עצר אותו עד שהגיעו למוסקבה…".
נראה לי, חבר'ה, שזה הזמן להשתגע על התורה! עד הסוף.
תחל שנה וברכותיה.
