בס"ד

יום שישי, 7 פברואר, 2025
הכי עדכני

אני כאן בזכות סבא חנניה
עליו השלום, שארז בגיל שלושים את כל מה שלא היה לו באפגניסטן ועלה עם סבתא אסתר אל ארץ לא זרועה. לא שואה ולא גזרות שמד, הוא עלה על ספינה בגלל געגוע, בגלל "ותחזינה עינינו", בגלל פירות יבשים.

אלפיים שנה
של פירות יבשים. מכונות חמצן. זיכרון מטושטש. אלפיים שנה של גלות. יהדות בקופסאות שימורים. מנות קרב. ארבע אמות של הלכה. פוחלץ עצוב של אריה שואג בכאילו. לפני חודשיים יצאנו גם אנחנו הקטנים מגלות השכירות לגאולת המשכנתא בביתנו החדש בפרדס חנה. חודש לקח לנו לתלות תמונות ופרפרים על הקירות, לשתול נענע והדסים בגינה. קודם כל הארגזים והמיטות. וזה בסדר, גם לעם שלם לוקח זמן להתאושש, לנשום אוויר פסגות בלי פחד, להרגיש בבית.

אני מסתובב ברחוב החדש שלי, 
שדרה של עצי הדר צעירים, בעיקר אשכוליות, ומתרגש. נזכר בבקרים שזכיתי להעביר עם סבא חנניה בסוף ימיו, אני מקלף קלמנטינות ופולח והוא שקוע בתהילים. תמיד היה אומר לי: "אנחנו זכינו! הם לא זכו, ואנחנו זכינו!". דורות שלמים שמסרו את נפשם על גחלת קטנה שלא תכבה, רק כדי שאנחנו נזכה להדליק אש גדולה שתראה מסוף העולם ועד סופו. תמיד חינך אותנו לחשוב גדול. כשהייתי בן שש עשרה שאל אותי כמה אני לוקח עבור נגינה בבר מצווה; "זה חינם" גער בי, "אתה שווה יותר".

וזה זמן שעץ החיים חוזר 
להצמיח פירות יפים, ועץ הדעת הולך וקמל. אחרי אלפיים שנה של חיקוי וחיכוי  לתורת אלוקים חיים אנחנו סוף סוף יכולים לפגוש אותו. לא רק במילים צפופות וספרים מתוקים, עכשיו יש לנו אוויר מחכים, מנגינות, תפוזים, אדמה… וכמו בכל תקופת ביניים וכמו בכל חילוף משמרות, לא הכל הולך חלק. ויש בזה משהו מפחיד, בחושך הזה של בין־ערביים, רגע לפני שמנורות הרחוב נדלקות.

אנשים דרשו דרושים וגימטריות על "החיים שלנו תותים" אבל אף אחד לא עוד נגע בעומק העניין. על פי תורת הסוד, מדובר במחלוקת שורשית על תמצית תפיסת החיים בעולם הזה. "כשאני רואה תות, אני רואה פרי מתוק, אדום, יפהפה…" אמרתי פעם לחבר שמרן בעוד אחד מהוויכוחים הקשים בינינו, "כשאתה רואה תות, אתה רואה חמישה לאווים".

וזה נשמע לרגע כמו טיעון נאור ומנצח, אילולא היה דמגוגי ושקרי. כי האמת שבלעדי אותו חבר כבר מזמן הייתי אוכל פירות רקובים, וטועם בלי אבחנה מכל הבא ליד. ואשרי אדם מפחד תמיד. וחכמים הזהרו בדבריכם. והלוואי והיינו קדושים ונקיים כאר"י ז"ל שתיקן את סדר ט"ו בשבט על מאה שישים מיני פירות כמניין 'עץ', בלי פירות יבשים ובלי תולעים ואמאיית. והלוואי וכל מעשינו יהיו לשם שמים, והלוואי שעם המתח הזה שאנחנו מתהלכים בו, ילדינו כבר ירגישו הרבה יותר בנוח. הלוואי כבר נהיה מאה אחוז טבעיים, ללא חומרים משמרים. ונאמר אמן.  

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן