יש רגעים שהפרשה פתאום נכנסת למציאות. לא צריך לחפש הרבה כדי לדעת שהמציאות שהתורה מדברת עליה היא כאן ועכשיו. רגע כזה אסף אותי אל התורה ברגע אחד. תוך כדי יציאה ממעיין קר בתחילת הקיץ, אני מזהה יהודי שעל פי הפאות והזקן שלו הוא נראה חדש בתחום. החיוך התמידי שעל פניו שמעורב באור חדש, הסגיר את מצבו… בעל תשובה בתחילת הדרך.
תוך כדי מחשבה מה גורם לכל בעל תשובה לקפוץ מאותו צוק, התחיל היהודי לדבר וסיפר לי שנפגשנו בעבר. היכן? באחת מההרצאות על דאע"ש והמלחמות שסביבנו. "בסוף ההרצאה פניתי אליך, ובמקום לשאול 'המזרח התיכון לאן' שאלתי אותך: 'האם תוכל לומר לי במשפט אחד מה זה לחזור בתשובה?'". לא זכרתי את המפגש הזה, אבל הייתה בי ציפייה שזה יהיה משפט נכון לאותו רגע, לא משהו גבוה שהוא לא יבין ולא משהו שירחיק אותו. "אמרת לי: 'לא לחזור בתשובה ולא להכיר את ה' ואת התורה בחיים האלה ובעולם הזה, זה הפספוס הכי גדול של החיים!'".
פששש… אני אמרתי משפט כזה? "מאז התחלתי לבדוק מה זה לחזור בתשובה". ווואו איזה אומץ! כיפה, זקן ופאות. פשוט עשית לך לך, בדיוק כמו שאברהם עשה.
היהודי המתוק הזה, שאפילו את שמו לא בררתי, השאיר אותי עם השאלה מה מביא בן אדם לעזוב הכל פתאום באמצע החיים. ללכת למקום שהוא לא מכיר מתוך ביטחון שזה המקום הכי טוב בעולם? הרי גם אני הלכתי למקום אחר בלי לדעת מה יהיה, אבל קל יותר לבחון את התופעה הזו אצל מישהו אחר. כאן בעצם נעוצה התשובה: בעיני עצמי זה לא נראה שינוי גדול כל כך, יותר כמו חישוב מסלול מחדש ותיקון דרך. רק מבחוץ זה נראה קפיצה אמיצה ונועזת, מעבר בין תרבויות. למה? כי לחברה יש כאן תפקיד חשוב. היא בעצם קובעת לנו מה ואיך ייראה כל דבר בחיינו. החברה מחליטה אם למחוא כפיים או לעוות את הפנים ולדחות אותנו, וקפיצת התשובה נראית כמו בריחה ופגיעה בערכי החברה.
אחד ההסברים מדוע בן אדם מקשיב לקול הפנימי שלו ולא לקולות של החברה, החברים והחבר'ה, נעוץ בסביבה שלו. אם הוא מתחשב במה שאומרים לו הוא עשוי לקבל את ההחלטה הלא נכונה.
אם אברהם אבינו היה שואל את החברה הפאגנית סביבו, מה דעתם על הרעיון של אל אחד והגירה לארץ כנען, היו אומרים לו שהוא משוגע. גם הבחור מהמעיין היה מקבל תשובה דומה אם היה אומר לסביבתו (הלא־קרובה, אני מניח שמי שמכיר ואוהב אותנו יקשיב לנו ויתן עצה מהלב ולא מהדימוי החברתי) שהוא רוצה לחזור בתשובה, היו בוודאי חושבים שמשהו אצלו נדפק וחבל. אברהם קבע נוסחה חדשה ביחס האדם אל עצמו ואל החברה מסביב. רבי נחמן כותב שאברהם חשב בדעתו שהוא יחידי בעולם ולא הסתכל כלל על בני העולם (לקוטי מוהר"ן תחילת חלק ב).
זה הסוד. אברהם חי במציאות שרק הוא וה' יתברך נמצאים בעולם. לא עניין אותו מה אומרים. הוא אפילו לא שמע את זה. ובמצב שרק ה' ואני נמצאים, החלטות כאלה רציניות נעשות ברגע. למה? כי אין אף אחד בעולם, רק אני והשמיים. זה רגע מזוקק כל כך, ואפשר להשיג אותו גם היום. אם מנטרלים את הקולות מסביב, את הדימויים, הדעות הקדומות והאופנות החולפות, אפשר לראות בהיר יותר. ובעיקר להקשיב באופן יותר מאוזן לקול הפנימי.
להיות אברהם זה לנטרל רעשי רקע ולהקשיב ללב. שם אברהם לא היה בספק אלא ידע מיד שהוא הולך על זה. זה לא נראה מטורף אלא פשוט קול ה' בתוכי, קרוב לאמת, קרוב למי שאני. אני כאן וכל העולם מהעבר השני. זה אברהם העברי.
יש רגעים בחיים שהלב נכנס ואומר את דברו למרות המציאות כך לפעמים מחליטים על חתונה, על משפחה או על הליכה אחרי עמוד הענן לכיוון בלתי צפוי. יש פעמים שהרעש בחוץ משכיח את קיומו של המנגנון הפנימי הזה. עכשיו זה הזמן להיזכר ששם האמת. לשם הצביע הקדוש ברוך הוא כשאמר לו "לך לך". התשובה אצלך. הליכה עיוורת בעיני החברה, הליכה הכי פקוחת עיניים ולב בפנימיות האדם. גם אנחנו יכולים להגיע לזה. זה עניין של הקשבה. כמה פעמים עבדתי במקום שהיה נכון חברתית אך בפנים סבלתי? כמה פעמים עשינו דברים כדי להיות בסדר עם כולם והבפנים שלנו ספג ושתק. עד ש… הוא לקח את ההגה ובתנועה חדה שינה את כל המסלול.
בגלל שאברהם היה אחד אנחנו הרבה היום. בגלל החשיבה הלא־חברתית שלו וההבנה שיש כוח גדול בעולם ואליו יש להתחבר אם אנחנו חפצים בטוב, בגלל זה אנחנו כאן היום. הבחור מהמעיין כבר נעלם, אני נשארתי שם כדי להבין במה תלוי צמד המילים רב המשמעות הזה: "לך לך". נשארתי שם, אני וה', במציאות מזוקקת ואמיתית. פתאום ראיתי את צאצאיו האמיצים של אברהם אבינו. כולנו כאלה.
האם זו קפיצה מצוק או התקדמות מעלה מעלה? תלוי את מי שואלים – את זה שעולה או את זה שמדווח; את אותו אחד שמקשיב ללב או את ההוא שקובע מהי הנורמה. זה הזמן לבדוק איפה היינו ברגעים כאלה בחיים. למי הקשבנו ואיך נראתה הדרך מאז? מתי הייתי אברהם ומתי הייתי כותרת של עיתון? ובעיקר, איפה המקום הבא שמחכה להחלטה כזו. רבי נחמן מסיים את הפרק הקצר ואומר שכל אחד יכול להיות כמו אברהם. צריך רק לקבל החלטה. "וצריך שלא יחוש ויסתכל עליהם כלל. רק יהיה בבחינת 'אחד היה אברהם'. כאילו הוא יחיד בעולם".
