בברסלב אומרים שחנוכה זו ההארה הראשונה של השנה. הו, כמה שאנחנו צריכים את זה עכשיו. לשאוב קצת אור בחג הראשון מאז שמחת תורה תשפ"ד.

אני נזכר בסיפור קטן שקראתי בנערותי, אצל 'עגנון', על שמחת תורה. אני מספר מהזיכרון:

בוקר סתווי, גוי מסתובב בעיירה עם בנו. מרחוק הם רואים את רחוב היהודים, והיום – 'צהלה ושמחה'. כל הקהילה מחוץ לבית הכנסת, כולם רוקדים ושרים עד לב השמיים.

– מה קרה? שואל הבן.

– לא יודע, עונה האב.

– למה הם בחוץ?

– לא יודע, יש להם איזה חג.

– ומה זה הדבר הזה שהם רוקדים סביבו?

– לא יודע. כנראה זה הספר הקדוש שלהם.

– ומה כתוב בו? ממשיך הבן ושואל.

– אינני יודע, בני. אלא שיודע אני שכל מה שאנו רודפים אותם ושונאים אותם אינו אלא בגלל אותו הספר.

– אם כך, אבא, מדוע הם כל כך שמחים?

כך נגמר הסיפור. שנים שהסיפור הזה מפעים אותי… אולי כי אין לו 'הפי אנד' או 'פאנץ' ליין'. אף אחד לא עונה לילד הקטן, אבל אתה מבין את העומק של עם ישראל. את השמחה שיש לנו עם התורה, עם הקרבה לה', גם אם העולם לא מבין ולא יבין.

אולי הייתי מתנדב להסביר לילד, אבל איך הייתי מתחיל?

האם אספר לו על מדרשת זיו והריקודים שהיו בשמחת תורה, כשכל חמש דקות מישהו עולה על מדים, מקבל 'מי שברך' מהרב אילני ויוצא למלחמה? האם אספר לו על הגבאי של קיבוץ עלומים, כיום מפונה במלון בנתניה, שמבקש ממני בהופעה לנגן את 'אנעים זמירות'. "למה?", שאלתי. "כי לא הספקנו בשמחת תורה"? האם אספר לו על עמיחי וייצן הי"ד שנלחם בכרם שלום, ותוך כדי קרב הזהיר בסמס את אשתו בבית להתרחק מהחלונות אבל לא להפסיק לרקוד עם הילדים?

האם אספר לו? מה ילד גוי יבין? הנה אבא שלך לא ידע מאומה, אלא ללמד אותך שנאה.

ימי החנוכה כבר כאן. התבוננו רגע במצווה שתיקנו חכמים, היא כל כך ייחודית! להדליק נר בבית, כאלו היינו כהן בבית המקדש. זה יותר מעוד מצוה. אנחנו בעצם עושים 'עבוידה' של כהן גדול. דמיינו לכם שביום כיפור, עד ימינו אלה, כל משפחה הייתה צריכה לקחת שני עיזים ולשלוח אחד למדבר יהודה… הזוי?! כך זה חנוכה.

חכמים ידעו שתכף עם ישראל יוצא לגלות, ומעכשיו כל בית יהודי יהיה משכן, שורה בו השכינה.

כולם יודעים שחנוכה זה מלשון התחלה וחינוך. אבל שימו לב: אתה חונך בניין רק כשגמרת לבנות, לא כשחופרים את היסודות. אתה מוזמן לטקס חנוכה עם כל מיני מכובדים, ובצד יש איזה מנקה שמסיים לטאטא את האבק של הבנייה. חנוכה זה הרגע שלפני יציקת האור לתוך הכלי, לפני מימוש הפוטנציאל.

עם ישראל בונה כלים כבר 2000 שנה. הבניין הפיזי מרגיש מוכן. עתה נותר לנו דבר קטן:

להדליק את האור.