כשהיה בני בן שלוש, התחלתי מלמדו קריאה. לקחתיו עמי לתפילה, נעמד מול שלט המזהיר על דיבור בעת התפילה. ילד מוכשר, החל במפתיע לקרוא ובלי הכנה מוקדמת הצליח לבדו לבטא את המילה הראשונה "אַ ססס וּ ר"… הצטערתי שזו המילה הראשונה שהוא קורא בחייו. מאות אלפי מילים עתיד הוא לקרוא, דווקא להתחיל בשלילי?! איזה מסר ייחרט אצלו?
לאחרונה ראיתי שלט דומה, המזהיר על הדיבור בשעת התפילה, אך בנוסח אחר: 'מותר לדבר בבית הכנסת – רק עם בורא עולם!' והתרגשתי. הניסוח המשופר גם מתניע אותך לעבודת ה'. אחי, התפילה היא ממש לדבר עם בורא עולם. שפוך לבך כמים, בן אדם!
בפרשתנו, אברהם אבינו מגלה בגיל שלוש את אלוקים. הוא מחפש משהו מסתתר, משהו מעבר, והשאר היסטוריה. אני בטוח שבאוהל שלו לא היו שלטים 'עבודה זרה החוצה!'. הוא הזמין את כולם, אהב אותם ונתן להם לאכול לשתות ואז, כך מספר המדרש, כשרצו האורחים להודות לו, שאל אותם: "למה להודות לי? בואו ואספר לכם על בורא העולם".
אם תבקרו פעם במכון וייצמן, אנא בדקו עבורי אם עדיין ישנו שם שלט ועליו כתוב: 'מותר לדרוך על הדשא'. המשיכו בכניסה הראשית קצת פנימה, הוא אמור להיות לימינכם, מוצב באמצע הדשא. אבי הראה לנו אותו בילדותי והתפעל מהיופי שבשלט. נוהג העולם לכתוב 'אסור לדרוך על הדשא' או 'נא לא לדרוך על הדשא', ואם מותר… אז לא כותבים!
האדם שהציב את השלט המתיר לדרוך וליהנות מהדשא, בוודאי היה איש אוֹהב. אוהב אנשים על הדשא. חברים המתקבצים ומתיישבים לשיחה, או אדם צעיר המוציא כריך כדי לאכול לקול ציוץ הציפורים. האיש הזה חשב על אלה שגדלו בעולם שבו קודם כל חוששים ומתרחקים. הוא גם רצה למנוע מהבאים אחריו להציב שלט אדום 'נא לא לדרוך'!
בכל מקרה, לא להטריח רציתי, אך מי מכם שיהיה שם בסביבה, אשמח אם יודיעני האם עדיין ניצב שם השלט הקטן, בדשא הירוק. שלט שלימד אותי את האצילות הזאת לומר לסובבים אותי בחיי, באופנים שונים ובזמנים שונים, שמותר להתקרב, מותר לדרוך, להתקרב וליהנות; להזמין אותם להתיישב תחת קרני השמש המלטפות של הבורא.
