אני זוכר 'שבת זכוֹר' אחת כמורה למוסיקה בישיבת 'כינור דוד'. נכנסתי לקראוון של חדר האוכל וכל הרצפה היתה מכוסה בחול, שכבה עבה כזאת… המון חול, וכולם הסתובבו יחפים באווירת אדר.
לא אשכח את המראה הזה, שפת הים של סיני… באמצע הישיבה התיכונית ביישוב עטרת. מאיפה התלמידים הביאו כל כך הרבה שקים? מתי הספיקו? הבנתי מה זה שבת זכור. יותר נכון, חוויתי מה שחז"ל מסבירים במגילה "קיימו וקיבלו – הדר קבלוה", עם ישראל קיבל שוב את התורה, והפעם – מאהבה.
החשמל באוויר התחיל עוד בתפילה, כל השנה מסיימים מהר ומחכים לרב. הפעם החליטו ביניהם להאריך. הרב חגי סיים וחשב שכולם מחכים לו אבל כולם המשיכו אחריו להתפלל. המשיכו והמשיכו דקות ארוכות. נקרעתי מצחוק, וכמובן שהרב שמח לראות את הדבקות של התלמידים. הרגשתי את ה"הדר קבלוה", איזו שמחה! מי שמאמין לא מפחד, לא מפחד להפגיש את הקדושה עם שמחה ואפילו עם קצת שיגעון.
אתם יודעים למה אחי יוסף שתו יין כשסעדו אתו במצרים? ה'פחד יצחק' מחדש: הם הרי הואשמו בהיותם מרגלים, נכון? זה העניין: 'תראה, יוסף, מרגל אמיתי לעולם לא משתכר, מפָחֶד שיצאו הסודות וייפול לידיהם של האויבים. אבל לנו, אין לנו מה להסתיר!' זה פורים. מי שמאמין לא מפחד. לא מפחד לחשוף את הפְּנים. לא מפחד לבחון את הגבול של השפיות. ה' תראה, אין לנו מה להסתיר! גם עמוק בפנים יש דמעות של אהבת ישראל ושל אהבת הקדושה.
מי שמאמין בתלמידים שלו, לא מפחד. לא מפחד לתת להם את פורים. ה' מאמין בנו וחז"ל לא מפחדים לקבוע חג כזה לעם קדוש. להוציא את מה שבפנים. כי השמחה הזאת היא ממש רפואה לכל השנה.
אנחנו שרים "ליהודים היתה אורה ושמחה", וכתוב בגמרא "אורה – זו תורה". שואל ה'שפת אמת': אם כך, שיכתבו במגילה "ליהודים היתה תורה?"
ועונה: אז זהו, שתורה הייתה להם גם קודם לכן, אבל אורה לא הייתה להם, וזה מה שפורים מביא אתו – את האור שבעיניים, את האור בעבודת ה'.
באתי פעם לנגן בישיבה אמריקאית בחודש אדר. הרב לקח אותי הצידה לשיחת הכנה: "כשאתה שר 'מִשֶ מִשֶ מִשֶ מִש'ֶ חכה קצת… תכין אותנו לניגון הזה, לריקוד המתפרץ. זה לא כפשוטו, זה רגע מיוחד אצלנו, כל העניין שלנו זה אדר! כל השנה אנחנו מתכוננים לפורים. מתחילת החורף אני מכין את התלמידים".
הרגשתי אז שכל יהודי צריך להיות קצת כזה…
אַ גוּט פוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּרים!
