בס"ד

ממלחמה למלחמה

ממלחמה למלחמה

"מה עושה אבא עם ילדים שיוצא מהארץ בזמן מלחמה למקום שגם בו יש מלחמה?" שאלה טובה ששאלו אותי כל כך הרבה. "עד שיש לך כמה ימי חופש מהחדשות אז אתה נוסע דווקא לאומן? ועוד עם הילדים?!"

אין לי תשובה טובה לזה, כי זה בטח לא יסביר מה העניין. אבל אולי אחרי כל מה שהעם שלנו עובר בשנה האחרונה, אפשר להבין למה דווקא אומן.

בפעם האחרונה שעזבנו את אומן אחרי ראש השנה, הייתה תחושה שהנה מתחילה שנה חדשה וכל קללות השנה הקודמת של הפילוג וההפגנות ברחובות כלו והלכו להן. אחרי שבועיים מצאנו את עצמנו בתוך טבח אכזרי שהחזיר לנו את מראות השואה. המציאות התרסקה לנו בפנים בקריאת השכמה, שמלחמה שאותה לא רצינו כל השנים פרצה את גבולנו. הישות המערבית שרצתה חיי נוחות ופנאי, שחשבה שמודרניזציה תעלים את תאוות הרצח של האסלאם הפלסטיני, התעוררה או עדיין מתעוררת למציאות בה קמים עלינו להורגנו. ואם לא די בזה, שנאת היהודים פורצת דווקא מתוך מוסדות הידע והמחקר של העולם המערבי, האוניברסיטאות בארצות הברית.

בישראל יש מלחמה וגם באוקראינה. זוהי מלחמה רועשת. בשאר העולם, לעומת זאת, מתרחשת מלחמה באופן יותר שקט, אך לגמרי לא פחות עוצמתי – מלחמת האסלאם במערב.

לפני עשור, כשיצאתי לצלם אז באירופה, זה היה נראה כמו פרנויה של יהודי עם טראומת השואה שנסחבת איתו דור אחר דור. היום העולם מבין, יש מלחמה. וגם אם היא לא עם טנקים ומטוסים, היא בעיקר מתרחשת במגרש המערבי, הדמוקרטי. עם צד אחד שפותח את הדלת, וצד שני שנכנס כדי להחליף את בעלי הבית בלונדון ובשבדיה. יהודי מתחיל להבין שללמוד היום באוניברסיטה בארצות הברית, יכול לעלות לו בגירוש על רקע דתי. המערב הנאור שהוציא את הדת ואמר שיש חופש לכל בני האדם, נפל קורבן לאסלאם שמתנגש בו בקריסה תרבותית מהדהדת.

המלחמה שהעולם רוצה לשכוח כל כך, גם במחיר דחיית המלחמה למצב נוראי יותר שיבוא, המלחמה הזו כבר כאן, והסיפור בעולם זה דת ולא שום הגדרה אחרת. מי שמנהל את המלחמה לא רוצה לקרוא לזה מלחמת דת, אבל זו המלחמה האמיתית – בין הדתות ובתוך הדתות.

"ומי מנהיג את היהודים במלחמה?" שאל אותי נועם יהודה, בני בן החמש וחצי, שעבורו התארגנה כל הנסיעה. "הצדיק!" עניתי, "לא כל אלו שמדברים בחדשות, כי יהודים תמיד הונהגו על ידי גדולי ישראל ולא על ידי גדולי המנדטים. ראש בני ישראל – כך קוראים לרבי נחמן", סיפרתי לילד שלראשונה יוצא את ארצו.

רבי נחמן אמר שלפני גיל 7 כדאי להביא לו את הילדים, שיהיו שמורים עד החתונה, והנה אנחנו נוסעים לחופשת נשמה. לא חופשה מהעולם שלפני המלחמה, לא חופשה של צימר עם נוף או לחוף ים – את זה כבר הוצאנו מחיינו לעת עתה. במלחמות משכנים במלונות את תושבי הצפון, במתחמי המלונות בטבע מקיימים סדנאות להלומי קרב. אין בכלל פנאי בתוך כל האבל הכבד שעובר עלינו לחשוב אפילו על חופשה כמו פעם. זו חופשת מלחמה, ללכת למקום שבו הנשמה יכולה מעט להיות בסביבה של בחירה, התבוננות ורצון להתחדש ולקבל פרופורציות על מסעו של יהודי בתוך שרשרת הדורות.

בחופשת המלחמה אין מנוחה. להפך, רק לחצות את מעברי הגבול בין מולדובה לאוקראינה לוקח שעות, במיוחד למי שנראה יהודי. כאן זו אנטישמיות ישנה אל מול האנטישמיות החדשה של אוניברסיטת ניו יורק. הנסיעות בכבישי אוקראינה החרבים מהמלחמה, גם הן לא תענוג לילדים. אז מה יש שם?… יש שם את "הלב שלא נדם", כפי שכתב את זה ביני לנדאו בשירו. יש את "אור בהירות הדרך" שזורח על כל מי שרק מתחיל לחשוב להגיע לצדיק, או לחשוב על תיקון נשמתי בדרך לתיקון עולמי. ויש שם זמן נשמה שלך מול נשמת הצדיק ללא הסחות דעת. זו חופשה שילדים לא מחפשים בה אטרקציות, אלא רק לנסות להבין מה עושים כאן.

הבידוד מהעולם המערבי באומן יוצר מצב שאם יש מקום אחד ללכת אליו, זה הציון של רבנו. תיקון כללי ראשון של הילד ושיחות רגועות בצל הצדיק, עושים אט אט את העבודה. פתאום מבינים מדוע הגענו, לא רק בגלל התיקון האישי שלנו, אלא גם הכללי כעם שמתעורר כעת. שלט ענק עם שמות החטופים נתלה מעל ציונו של רבנו. קריאת שם אחר שם, ביחד עם הילדים, הביאה את התפילה העמוקה שלא הספקנו להתפלל בארץ. דיבורים ועוד סיפורי צדיקים, התבודדות, וסביבה משעממת שגורמת לילדים רק להתרכז באטרקציה הכי חשובה בחופשת הנשמה.

יומיים עברו והילדים כבר מתגעגעים לאוכל של הבית, למיטה הנוחה ולאוויר של ארץ ישראל. כך חוזרים מחופשת נשמה, עייפים יותר ורעבים יותר אבל עמוסי מטען נשמתי לא ברור בערכו. או כמו שאומרים באומן: מתנות פותחים בבית, לאט לאט.

לפני שנחתנו בארץ, ארבעת הילדים לא הבינו למה אמרתי להם שמיד כשחוזרים מאומן יש נפילה. "מה זה נפילה?" הם שאלו. "פתאום תרגישו לא טוב, מעין חוסר שמחה, שלא לומר באסה כזו. לא תבינו מה היה שם ולמה נסעתם. זו תחושה שמעידה על כך שמשהו גבוה ועמוק היה באומן". אבל הילדים התעקשו שהם לא מבינים והם מרגישים "אחלה״.

תהיתי: אולי באמת לא קרה שם כלום, והכל היה סתם מסע מיותר? אבל בדרך לבית בגוש עציון הם כבר רבו וצעקו ובכו ועוד ועוד כאלה התנהגויות שהראו שאכן יש נפילה, ואם יש נפילה אז הייתה מדרגה, ואם הייתה מדרגה וכעת נפילה אז ברוך השם… או איך שניסח את זה רבנו: "הירידה היא תכלית העלייה".

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן