בכל חג יש לי הזדמנות לראות מה כתבתי כאן בשנים קודמות. בעיקר כדי לא לחזור על עצמי וגם כדי לראות מה עמד לפנינו באותהתקופה. שוב אני מגלה איך בכל תקופה הדבר המסעיר התורן נראה הכי משמעותי בעולם, ואחרי כמה התבודדויות וזמן שחולף הוא נראה אחרת. לא רק שאני מתבגר, אלא שגם המציאות לקחה אותי למקום אחר. ורגע אחד של
טוב וחיבור עם ה' שזוכים לו, משכיחים את כל הייסורים.
אחד הדברים המשותפים לטורים של פסח מהשנים הקודמות, כך אני קולט, הוא חוסר היכולת שלנו לזהות שאנחנו במצרים.
במציאות שלפני הקורונה, בעולם נוח ומבלבל היה צורך להוציא אנטנה מחוץ לשגרה ולראות שזו מצרים. אם לא סבלת מספיק, כנראה שמצרים הייתה רחוקה ממך, אבל עדיין היינו שם. היום לא צריך אנטנה ולא מגנומטר, הפירמידות כאן כל יום לנגד עינינו. אדם שמסתכל סביבו, על חייו ועל נפשו, על המועמדים לבחירות, על ויכוחי הקורונה וכמובן על חלוקת העולם לפי כן ביבי או לא ביבי, מבין שזו מצרים. צריך פה עוד שכנוע שאנחנו במצרים?
הכל לחץ ודחק אותנו, החיים שהכרנו, הפרנסה, הבידודים, הבדיקות וכמובן חוסר הסובלנות.
זה אומר שכעת המציאות מתחדדת. קורונה, מלחמות, איראן וחמאס הם רק הטריגר, מושאי המחלוקת, אבל הכותרת הראשית היא עצם המחלוקת. הוויכוח ששואב אותנו לתוכו. המוצר הכואב ביותר השנה היה הקרב, והכעס שכל אחד מאיתנו צבר על מישהו.
החיות שאנחנו מקבלים מלריב היא עצומה. גם אם אתה בטוח שאתה במחנה האור וכל מתנגדיך הם ממחנה החושך; גם אם אתה בטוח שאתה הכי צודק בבית, בכביש, בגישה שלך לקורונה ולעולם – אל תשכח שהשם יתברך מחיה גם את מחנה החושך. את אלה שאתה רואה מנגד, אלה שלא צודקים כמוך, השם יתברך מחיה גם אותם.
בוא נניח שאתה הצד המואר כאן, חשבת פעם למה השם ברא כזה חושך ומציאות כל כך חצויה? הרי הכל מאיתו יתברך! הסיבה היא אחת: שתתעורר. יש לך כאן עבודה פנימית שמתחילה בתוכך, כל מי שמולך מעורר אותך למשהו. קדימה, תתחיל לעבוד.
בליל הסדר נשב ונשתדל לא לדבר על הבחירות שהיו כאן, זה היה מופע רציני של חושך ומחלוקת. בשעת כתיבת שורות אלו (יום שלישי, יום הבחירות) יש רוח חזקה בחוץ שמעיפה את כל שלטי הבחירות שנתלו בצמתים ועל הקירות. השמיים מואסים בכל מה שהיה כאן, כאילו מבקשים: אל תמשיכו את זה בליל הסדר, צאו מזה.
המחלוקת היא לא עניין חדש, היא קיימת בחיינו מכל כיוון וכמעט בכל תנועה של המציאות, ככה זה. העבודה שלי היא לא להמית את הזמן שלי על העניין הזה, לא להחיות את המחלוקת ולא לתדלק אותה. להיות מי שאני רוצה להיות, בבית, בעולם ובעבודה, אבל בלי לריב עם אף אחד. הרי המצה שנחזיק ביד היא גם 'מצה ומריבה', אבל היא לא רוצה שנרחיב אותה. המצה רוצה שנראה אותה ונגדל למקום אחר. שבעזרתה נצא.
רבי נחמן מסביר את כל השורש של המחלוקת בצורה נפלאה:
כָּל הָעוֹלָם מָלֵא מַחֲלוֹקוֹת הֵן בֵּין אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְכֵן בְּכָל עִיר וָעִיר וְכֵן בְּכָל בַּיִת וּבַיִת בֵּין הַשְּׁכֵנִים וּבֵין כָּל אֶחָד עִם אִשְׁתּוֹ וּבְנֵי בֵיתוֹ וּמְשָׁרְתָיו וּבָנָיו וְאֵין מִי שֶׁיָּשִׂים עַל לִבּוֹ הַתַּכְלִית שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם הָאָדָם מֵת כִּי הַיּוֹם שֶׁעָבַר לא יִהְיֶה עוֹד וּבְכָל יוֹם הוּא מִתְקָרֵב לַמִּיתָה
הנה המכה על הראש: הזמן אוזל. אתה מת בכל יום. במה אתה מתעסק?
לברוח מזה? לא תוכל. ממשיך רבנו:
וְדַע שֶׁהַכּל אֶחָד שֶׁהַמַּחֲלקֶת שֶׁבִּפְרָטִיּוּת בֵּין אִישׁ וּבֵיתוֹ וְכַיּוֹצֵא כַּנַּ"ל הוּא גַּם כֵּן מַמָּשׁ הַמַּחֲלקֶת שֶׁבֵּין הַמְּלָכִים וְהָאֻמּוֹת כִּי כָּל אֶחָד מֵאַנְשֵׁי בֵּיתוֹ הוּא בְּחִינַת אֻמָּה מְיֻחֶדֶת וְהֵם מִתְגָּרִין זֶה עִם זֶה כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ מִלְחָמוֹת בֵּין הָאֻמּוֹתוגַם אֶפְשָׁר לְהַכִּיר כָּל אֶחָד מֵאֵיזֶה בְּחִינָה שֶׁל אֻמָּה הוּא כִּי יָדוּעַ מִדּוֹת הָאֻמּוֹת, שֶׁזֶּה כַּעֲסָן וְרוֹצֵחַ וְכַיּוֹצֵא וּכְמוֹ כֵן יְכוֹלִין לִמְצא בִּפְרָטִיּוּת בִּבְנֵי הַבַּיִת וַאֲפִילּוּ אִם אֶחָד אֵינוֹ רוֹצֶה לָרִיב וְרוֹצֶה לֵישֵׁב בְּהַשְׁקֵט וְשַׁלְוָה עִם כָּל זֶה הוּא מֻכְרָח לִהְיוֹת גַּם כֵּן בְּתוֹךְ
אז מה בעצם קורה כאן? מדי שנה מגבירים את ווליום המחלוקת לרמה שגורמת לך להתלבט האם להתעסק עם זה בחוץ, להקים עוד מפלגה ועוד קבוצה עם דגל וסיסמא ולוגו, או שאתה קולט שלגעת במחלוקת זה לתרום לצד המת שבתוכך. תסתכל על המצה ותזכור:
המריבה קיימת מאז ומתמיד, אבל אתה יכול לצאת ממנה. פשוט לבחור לא להיות שם. לא לקבל חיות מהמחלוקת אלא ישירות
מהטוב והשלום של השם.
אנחנו בחרנו לצאת ממצרים ולחיות בארץ הקודש. בכל יום אנחנו מייחלים לבנות את המשכן החדש להשם יתברך. ואחרי כל זה, להביא את מצרים לכאן? 'חראם' כמו שאומרים בערבית. זה לא העניין. אנחנו כאן בלילה הזה אומרים להשם: הבנו מה אתה רוצה מאיתנו, את הזמן היקר שלנו. זמן המצוות והחסדים, זמן הבית, הילדים, היער והקדושה. הזמן יקר, יקר מאוד. אין לי זמן להשאיר את הזמן שלי במצרים: אנחנו יוצאים ממצרים בזריזות, אוכלים מצה שהזמן לא חל עליה, ויוצאים לציר זמן חדש של ספירת העומר. אני יוצא מכאן לזמן חדש, בהנחה שהשנה הבאה בוודאי תהיה טובה יותר. ועוד שנה, כשאקרא את הטור זה, בוודאי אבין אותו טוב יותר. ככה זה עם הזמן
