שלוש שתיקות ורעש אחד בשמים, במשפחתנו.
כשתפסו הגרמנים את סבי ושמוהו במעצר, נדמה היה כי נחתם הגורל…
בשלב הראשון עדיין אפשרו לו להעביר בגדים מלוכלכים לאשתו הטריה לכביסה. וכך סבא מרק כתב שירים בכלא, והחביא אותם בצווארון החולצה המלוכלכת שהעביר לפאני, סבתי. לא חשב שיינצל. באחד השירים כתב: מי שייטול את הלפיד מידי, יישא אחריי את זכרי, את רצונותיי ואת חלומותיי.
מה אתם חושבים? האם יינצל?
בעל תושייה היה סבי. הוא קפץ מאיזו רכבת, חזר בדרך-לא-דרך אל פאני, ובינתיים מצאו מסתור אצל איכרים הולנדיים עד סוף המלחמה.
המשפחה שאצלם הסתתרו שמרו על הסוד באופן מופתי. אף אחד בכפר לא ידע שבבית זה שוכן זוג. הילדים לא סיפרו בגן המשחקים. זו הייתה השתיקה הראשונה, זו שהצילה את משפחתנו.
לסבי, שהיה צ'לן, היה צ'לו מיוחד. הסירו מהכלי המפואר את כל מבנה העץ המשמש תיבת תהודה לצליל, וכך נשאר רק מקל עליו יכול היה לנגן ולהתאמן במסתור במשך שנתיים, בלי שישמעו השכנים וילכו להלשין. הכל בשקט. בשקט. בשקט.
גם התינוק הבכור שלהם, דוד אורי, הוסתר אצל משפחה אחרת. "איפה בני?" ביקשה פאני רק לדעת. למחתרת ההולנדית אסור היה לספר לה, פן תיתפס ותסכן את אנשי המחתרת. "מה שאתה לא יודע אתה לא יכול לספר", נהגה לצטט עד סוף ימיה. שוב שתיקה שהצילה אותם.
בחסדי ה' עליהם ניצלו, וכמה שנים אחרי המלחמה עלו ארצה עם שלושה בנים קטנים. האמצעי, דוד עלי, סיים קורס טייס ממש לפני 'ששת הימים', וזכה להיות בין הטייסים שהפציצו את שדות התעופה של מצרים בשעת השין! הפעולה שנחשבת בעיני רבים לזו שהכריעה מראש את המערכה.
הוא סיפר לי פעם על רגעי ההמראה. דממת אלחוט. לא אור ולא הבהוב ולא קולו של מפקד בקשר. רק מישהו, בחשכת המסלול, מסמן לו בנפנוף יד להמריא ולצאת להפצצה.
שוב שתיקה. הפעם שתיקה למען כל עם ישראל.
ועכשיו אספר על רעש קטן.
ביום השלישי או הרביעי למלחמה, כשחזר מהפצצות על 'אוגוסטה ויקטוריה' בהר הצופים, הנה הוא עובר מעל ביתו בשכונת רחביה. בהחלטה של רגע, צלל בטיסה עם מטוסו לגובה נמוך מאוד, רעש המטוס היה כל כך גדול שהוריו יצאו מהבית והביטו למעלה. ראו מטוס קרב ישראלי, והבינו שזה בנם חג מעליהם ומוסר להם דרישת שלום בקול רעש גדול… רק בנם עלי, שתמיד אהב תעלולים, מסוגל היה לעשות כזה דבר קונדסי.
כך שינה סבי את שם משפחתנו מרוזלאר לרזאל. סוד ה'. אולי על שם השתיקה שהצילה אותנו כמה פעמים.
מה שאתה לא יודע אתה לא יכול לספר, אמרה סבתא,
ובזכות שתיקה עוד נזכה לספר לכל העולם ולכל הדורות שיבואו אחריך.
