לחודש ניסן יש ריח מיוחד. פריחה באוויר. כל הטבע בחגיגת צבעים, אפשר לשמוע את כל העשבים שרים ומתפללים, ממש שמחים. וגם אני איתם מנסה להיות שמח אבל ככל שאני מתכונן לחיפוש החמץ אני הופך לפחות שמח, יותר מפוחד, ואובססיבי לכל עוגיה וקרקר שעושים את דרכם בבית, ממשלוח המנות של פורים לסלון. הנה חודש ניסן הגיע, ראש חודש ביום שבת, אז עכשיו גם אסור לי לפחד מהניקיונות אלא לשאול את עצמי איך זה עומד להיות באמת שמח, ממה אני באמת מפחד, למה כששרים "שמחה רבה, אביב הגיע פסח בא" אני פחות שמח ולא מתעודד מהאמירה שאבק זה לא חמץ?
יש את הרגע הזה שנוגסים את הביס הראשון במצה, בהסבה, ואז אין יותר משימות. אנחה משתחררת לחלל. זה הרגע של האמונה. עבדתי עד הרגע האחרון כי האמנתי. כי לא יכול להיות שהעולם הזה נברא ואני אשאר במצרים. כל הסיפור הענק הזה של יציאת מצרים וליל הסדר נועד להראות לי ורק לי, שיש חופש בעולם, יש חרות. אותי בחרו להיות זה שעושה את היציאה מהעולם המתכלה והסופי, אל המרחב של החופש האינסופי שמגולם בלחם היבש שלא דומה בטעמו לכלום אלא מחזיק בטעם שאין כמותו: טעם החרות.
כשמשלבים את הדיבור של חרות ודת, אף אחד מחברי מן העבר לא מבין על מה אני מדבר. גם בתוכי עולים קולות דומים, גם בליל הסדר. חופש? זה לא אמור להיות עם חוקים! ובטח לא חוקים נוקשים של חמץ ופחד מלחם. אז הנה עוד ביס מהפתרון כחלק מהעידוד שאני מפזר לכל חלקי הנפש שלי. למדתי לשאול שתי שאלות בפסח: חופש מִמָה? חופש לְמָה?
אם תשאלו ילד קטן הוא בוודאי יגיד חופש לללל…לעשות מה בא לי. לשבור הכל, להתפרע, להיות חופשי כמו שמספרים בסרטים מאמריקה. מבוגר יאמר חופש ממממ… מכל הלחץ, הטרדות, הפרנסה והאחריות, חופש מכל התפקידים של המבוגר, שרק רוצה להיות ילד שרוצה חופש להתפרע. זה ה'חד־גדיא' של המציאות של מצרים.
אני מנסה להבין מה זה חופש במבנה הבריא שלו, במצב של המצה שלו. בלי יצר הרע. מאחר וכבר הייתי ילד ששבר מסגרות וגבולות וגם מבוגר שהמשיך את העבודה בחיפוש אחר אותו חופש, אין לי ספק: זו תודעה כוזבת. אין שם כלום. יותר נכון: הכל מתכלה ונגמר שם. זה לא באמת חופש אלא שעבוד להגדרות חופש. באיזשהו שלב בחיי הבוגרים הבנתי שכל דבר שהוא מתכלה ונגמר, החל באוכל על כל סוגיו וכלה בנסיעות וטיולים בעשרות פינות על כדור הארץ, הוא אינו חופש. הבנתי שחופש אמיתי הוא כשאתה חלק מדבר שלא נגמר. מאין סוף. להיות חלק מעולם אחר שהוא לא מכאן, אבל הוא כאן.
"אין חדש תחת השמש" נהגתי לומר אחרי כל חוויה, עד שגיליתי שיש המשך למשפט שהחל קהלת: אין חדש תחת השמש… אבל מעל לשמש הכל חדש! והוא יכול להאיר לך שם למטה, מתחת למיטה, כשאתה מחפש חמץ עם פנס. יש מרחב אינסופי שמזמין אותך כל יום לצאת לאין סוף. למרות שהחיים מתכלים, החלק שמחובר לשם אינו מתכלה. האני האמיתי שלך נשאר ויכול להידבק לדבר הזה שלא ייגמר לעולם. כאן לראשונה הרגשתי מה כל העניין של חופש. חרות. סוף סוף אני לא מוגבל בזיקה של העולם הכלכלי, המודרני והמערבי. אני שייך אל מעל השמש.
אז תחת השמש הקופחת של מצרים, תדעו שמעל השמש יש מקום, מקום לכולנו בגאולה. את המעבר עושים עם אמונה ועם מצה שמזכירה לנו שיש כזה מקום. הוא היה פעם והוא כל יום מחכה לנו.
עכשיו הזמן לבדוק את הגדרות החופש והחרות שלנו. האם הן הגדרות מצריות או אין־סופיות. אם גילינו שזה מצרים אז זה בסדר גמור, מתארגנים ליציאה.
חודש טוב ושבת שלום, ויומולדת שמח למי שחוגג במיוחד לרבי נחמן, שמזכיר שאמונה זה שמחה (ממנו לקחתי את כל הרעיונות האלה, הם לא שלי).