יש מישהי בחיי, שעל בסיס כמעט יומיומי אומרת לי מה לעשות.
זה מאד נוח – כי לרוב היא צודקת וזה חוסך לי זמן ומחשבה ומפנה את ראשי לדברים אחרים, אבל בכל זאת יש עם זה כמה בעיות;
בפעמים שהיא לא צודקת יוצא לפעמים שהיא ממש מעכבת אותי, או גורמת לי לחשוב שיש לי יותר זמן ממה שיש לי באמת. ואז אני מתנצלת ומאשימה אותה בעיכוב.
לפעמים היא גורמת לי לחשוב שיש עיכובים שבכלל לא קיימים, ואני משנה בגללה תכניות, ואז צריכה לשנות שוב – והרבה פעמים אני פשוט כועסת עליה.
וכועסת על עצמי, כי הבעיה העיקרית היא שאני ממש מקשיבה לה ולא מפעילה מחשבה.
האמת שכמעט כולנו מקשיבים לה,
לידידתנו – הווייז.
לפני כמה ימים נסעתי להעביר סדנה בפרדס חנה, הסדנה הייתה אמורה להתחיל ב-11:30 והיא רשמה לי שאגיע ב-11:20.
יצאתי לדרך בזמן שהיא המליצה לי – והכל הלך חלק – הייתי רגועה וכשנותרה לי רק רבע שעה להגעה וכבר שמחתי על ההצלחה
לפתע פתאום תפס אותי פקק.
פקק כזה שאפילו לא נוסע, אלא ממש עומד.

איך היא לא אמרה לי על זה??? כעסתי עליה בלבי,
איך היא לא הזהירה אותי?!
על כל דקה שעמדתי היא הוסיפה לי עשר דקות,
זמן ההגעה הלך והתארך והגיע לשעה איחור! (12:30!!)
בדחילו ורחימו התקשרתי למזמינות הסדנה, התנצלתי בשמי ובשם הווייז והודעתי על האיחור.
למזלי – הן היו ממש נחמדות ואמרו לי שיארגנו את הזמן בהתאם.
התחלתי לייסר את עצמי על כך שלא יצאתי קודם, ושזו אשמתי שהקשבתי לווייז, ולמה תמיד אני מקשיבה לה ולא זוכרת שהיא מסבכת אותי.
תוך כדי הלקאה עצמית הכביש נפתח – והתחלתי לנסוע.
הווייז הורידה והורידה זמן – והגעתי בעשר דקות איחור בלבד.
שוב שונו התכניות.
אחרי הסדנה – נסעתי לעוד מקום, כמובן ששמתי שוב את הווייז וליתר ביטחון גם עצרתי בדרך לבדוק מסלולים
בכל כמה דקות היא שינתה וחישבה את המסלול מחדש.
סעי לכביש הזה! לא, בעצם לכביש הזה! לא, בעצם למסלול הקודם.
ובין מסלול למסלול – הבדלים של דקות ספורות בלבד – אבל אני כמובן רציתי להגיע הכי מהר שאפשר.

הייתי בחוסר נחת גמור וכל הזמן הרגשתי שאני לא בדרך הנכונה.
לפתע – שמעתי קול פנימי קטן: "אודהליה, תסמכי על עצמך".
"לסמוך על עצמי?" שאגתי בשקט "כשיש מישהי שיודעת טוב יותר? כשיש מישהי שיכולה לחסוך ממני עיכובים??"
"היא עיכבה אותך המון פעמים" ענה לי הקול הקטן "מה אכפת לך לעמוד קצת בפקקים?"
"השתגעת?" עניתי לו "שאבזבז דקות יקרות מחיי על סתם לעמוד??"
"תנסי ותראי" הוא ענה.
נשמתי נשימה עמוקה והקשבתי לו, כיביתי את הווייז נשאתי עיניים קדימה – ולפתע נגלתה לי הדרך, השלטים שמכוונים, מספרי הכבישים, היישובים בצדדים, הנוף והמכוניות מסביבי.
עולם שלם מחוץ לווייז.
נכון, בדרך הזו גם עמדתי בפקק – אבל הפעם לא ידעתי מראש על קיומו ולא ידעתי בכמה הוא מעכב אותי, אז פשוט הייתי בו. שהיתי ברגע, ותוך כדי חשבתי שלפעמים גם בחיים אנחנו ממש רוצים שמישהו יראה לנו את הדרך,
שמישהו יגיד לנו לאן ואיך נגיע, ומתי.
אבל הידיעה הזו יכולה כל כך לשבש אותנו, ולגרום לנו לחוסר נחת ולכעס על שנתנו שיכתיבו לנו את הדרך – ולא הלכנו בדרך שלנו.
תיארתי לעצמי מצב שבו מישהו אומר לי: לכי בדרך הזו – ותגיעי עוד שנתיים ליעד שאת חפצה בו.
אך לפתע הוא אומר "אוי, טעות, נוספה לך חצי שנה"
או גרוע מכך, "תאונה לפניך"
הייתי מתייאשת הרבה קודם.

חטא אדם הראשון, שהתרחש ביום בריאתו בראש השנה, היה הרצון לדעת. אבל איזה סוג של ידיעה?
יש ידיעה שאתה רוכש תוך כדי הליכה והתבוננות, תוך כדי ניסיון וטעייה ותהייה, זוהי ידיעה נכונה.
אך יש ידע שאתה רוצה לקצר בו תהליכים, ידע שמבלי משים גורם לך להסיר ממך אחריות להתבוננות ומעביר אותה למישהו אחר – שלא תמיד באמת קיים.
כשכיביתי את הווייז
נשאתי עיניי לשמים, במקום לשלטים
פקחתי את עיניי לראות את הדרך – ולא רק את זמן ההגעה.
נגמלתי מהוייז – ויצאתי לדרך. חדשה.
בפתחה של השנה – מברכת את כולנו – שנשוב לסמוך על עצמנו ועל מתווה הדרכים הגדול.
שנה טובה.