חסידות מזווית אישית

חסידות. מהי מידת חסידות?
יותר ממה שצריך, ממה שהמציאות מחייבת.
החסד עולה על הגבולות, גולש עוד קצת.
רוצה עוד, לפנים משורת הדין.
לא מה שציפו ממני בדיוק, במשורה.

חסידות זאת אהבה המשנה את כללי המשחק.
היא לקחת מציאות פשוטה – ולחפש מה עומד שם, מאחוריה, בתוכה.
מה מעמיד אותה על הרגליים.
מה מפיח בה חיים כל חלקיק זמן.
כי העולם הזה – כמו העולם הזה.
אטומים, נטרקים לנו לכודים בקצב היסטרי
בצבעים, טקסטורות וגדלים, ואנחנו נכנעים
למה שהעין רואה, שהיד מחזיקה, שהשכל אוחז
ולא שמים לב שאת העיקר, העיקר, אנחנו מפספסים.

העיקר הוא מה שסמוי מן העין, כבר אמר הנסיך הקטן
ואמרו רבותינו דורשי חסידות בדורות האחרונים
ואמר הבעל שם טוב מתוך עולמות של סוד.
לא לחינם נקראת אצלנו פנימיות התורה בשם "תורת הנסתר".
כי יש סוד, ויש סוד.
סוד מסוג אחד – הוא סוד טכני.
אני מסתירה אותו ממך, אבל ברגע שתגלי אותו – תדעי אותו.
כמו למשל סוד של חברה המתכננת לצאת במסע פירסום.
עד לתאריך מסוים לאף אחד אסור לדעת, כל הנוגעים בדבר חתומים בהסכם סודיות…
אבל מאותו הרגע שהיום המיועד מגיע – כל העולם מכיר ויודע.
ברגע שהפך להיות גלוי – הוא כבר לא סוד.
אבל יש סוג אחר של סוד. סוד שהוא סוד מצד עצמו .
שגם אם אדע אותו – לא אדע דבר.
רק כאשר הוא יבחר להתגלות אלי, אגלה ממנו מעט,
ותמיד אוכל לגלות בו עוד ועוד עומקים, עד אינסוף.

כמו למשל… אנשים שלומדים תורה ופנימיות התורה בלי אמונה.
אולי הם ידעו לצטט פסוקים, לדקלם שמות, ספירות ועולמות
אבל באמת – הם לא יודעים כלום.
סוד ה' ליראיו.
הכל מונח לפנינו כמו ספר פתוח.
ואנחנו לא רואים כלום, נעלם.
ככל שאנחנו מתקדמים, ומתגעגעים, הוא מתגלה בפנינו באמת.
גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך.

חסידות בשבילי זה להיות מחוברת למקום שהוא מֵעֶבֶר.
מעל טעם ודעת.
ודווקא שם, כשאני מבינה שאני לא מבינה
שאני הקטנה לא יכולה להגיע ולגעת באינסוף
כשאני מוותרת על האחיזה שלי, הידע והתפיסות – דווקא שם
אני מפנה מקום לאינסוף להגיע אלי.