תהום פעורה מתחת לרגליי. אני תלוי על חבל שנקרע אט אט, מאות מטרים של צניחה יפילו אותי למקום הכי עמוק, ספק אם אצא משם בחיים. משום מה אני לא מצליח להוציא שום מילה מהפה, לצעוק שיצילו אותי. כלום. מעין המתנה אדישה לסוף הידוע, החבל יקרע, וזהו, למטה אין כלום, זה יהיה הסוף.
מה זה? למה זה דומה? מאיפה זה לקוח? אולי דימוי מסרט על מטפסי הרים, אולי זהו המצב שאני נמצא בו או שהעם שלי היה בו? אל תגזים. מי היה תלוי על צוק בכזה חוסר אונים? ובכלל מה קרה שם בסוף? הצילו אותם? אותו? אותך?
לכזו סצנה צריך הקדמה – איך זה קשור אלי ובעיקר איך זה קשור לרבי שמעון, לצדיק: אדם חי את חייו עם מערכת הערכים שלו, העבודה שלו, סוג האוכל שלו, הבית והטלוויזיה שלו. הוא חי חיים אוניברסליים אבל יש פרט אחד שחסר לו: הוא לא יודע שכל רגע שלו הוא רגע קצה. הוא תלוי על אותו מצוק מבלי לדעת. רגע רגע, איך אפשר להיות על סף מוות ולא לדעת? רוחנית־קיומית זה אפשרי. אדם חושב שאלו החיים שלו ובעולם אחר, אמיתי יותר, הוא לא קיים. הוא עומד להיכרת, לנתק שרשרת של אלפי שנים, מבלי לדעת. בעולם הגלוי הוא בסך הכל מתנהג כמו כל יצור אוניברסלי, מודרני. בלי דת, בלי קשר רוחני, בלי לשים לב מה הוא מכניס לפה או עם מי הוא מתחתן ואיך; אדם ממוצע וערכי שלא מזיק לעולם. בעיניו הוא אדם טוב, אז למה הוא תלוי שם? כי מבחינת השמים התמונה הפוכה לגמרי: הוא עדיין לא קיים ויש סיכוי רציני שגם הוא לא יהיה קיים אם הוא ימשיך לחיות בסוג כזה של תרדמת.
אלפיים שנה אחורה. הגמרא במסכת שבת מספרת על מציאות שבה אי אפשר למצוא את דבר ה', לא ימצאו תשובות לשאלות בהלכה, יהיה הצימאון לדבר ה' ו… כלום. רבותינו נכנסו לכרם ביבנה וקבעו "עתידה תורה שתשתכח מישראל". זהו, סוף הסיפור. הקשר העמוק והחזק בין עם ישראל לקדוש ברוך הוא באמצעות תורת ישראל יעמוד בפני ניתוק. איזה קיום יש לנו בלי תורה?
חזרה למצוק. החבל עומד להיקרע בין אם האדם התלוי עליו מבין או לא. העם נופל, האדם נופל. בזמננו יש כאלו שנולדים לתוך הנפילה. אלפיים שנה אחורה וקדימה זו אותה נפילה של ניתוק ופירוד. אז זה היה עם ישראל והיום זה כמעט כל אחד מאיתנו. נו, ואיך מסתימת הנפילה? לקראת הסוף מופיעה עוד שורה אחת אחרונה, שהופכת את התסריט לחגיגה גדולה: "רבי שמעון בן יוחאי אומר: חס ושלום שתשתכח תורה מישראל, שנאמר: 'כי לא תשכח מפי זרעו'". שורת מחץ שהופכת הכל! רבי שמעון רואה את הנפילה, כולם כבר מוכנים לשמוע את החבטה ו… פתאום הוא אומר: אהה זה לא יקרה! אין מצב! אין יאוש, נצא גם מזה, החבל נקרע אך הקשר נשאר! איזו דרמה, ממש סיפור חזק על תולדות עמנו.
ואיך זה קשור אלי? אם אנחנו עדיין בתסריט, אז כל במאי היה עובר עכשיו לתמונת רחפן מעל מירון בל"ג בעומר. נהרות של אנשים זורמים לעבר קברו של הצדיק ששינה את התסריט, שלא קנה את היאוש של החבל הנקרע. שהוריד את התורה בפנים חדשות ונתן זריקת חיים לעוד אלפי שנים. זהו סיכום קולנועי של ספר הזוהר (כמובן עם סודות ועומקים שעדיין לא התגלו).
רגע, הוא עשה את זה אז או גם היום? כאן מופיע החלק השני של התשובה. זה קרה גם לי. יום אחד קלטתי שאני מצוי ברגע קצה, מהלך באדישות על סף תהום מבלי לדעת שאני שם. ישראלי חדש ללא דת שחושב שמכאן הוא יבנה מגדל חדש ופחות מיושן מזה שהחזיקו אבותיו, ואז קרה משהו שלא חשבתי עליו. הבנתי שנשענתי על חוט דק אחד שנקרע. ובאלפית השנייה, כמעט ללא בחירה, הגיעה ההבנה… אוי מה עשיתי, מה חשבתי, איך ראיתי את כל התמונה הפוך? באותו רגע שוב הופיע רבי שמעון בר יוחאי או אחד משליחיו בדור הזה ואמר לי שזה לא הסוף. אין יאוש. גם מכאן אפשר לצאת, רק תחזיק בקשר הישן־חדש.
לא משנה לאיזה בית נולדת, דתי או לא, הנפילה בכל דרגה היא חלק מהחיים ולכן רבי שמעון הוא חלק מחיינו. הצדיק הוא גיבור העל שצולל למטה יותר ממהירות הנפילה כדי לקחת אותך (כמובן אם תסכים, ומי לא יסכים כשהוא צולל מטה במהירות 200 קמ"ש לעצירה רכה?) חזרה הביתה. חזרה למקום ששכחת, כשהיה לך נר דלוק מעל ראשך והייתה לך דעת. חצי מיליון העולים להר מדי שנה, זה מופע של ניצולים שבאו לומר תודה על כך שהתורה לא נשתכחה.
בכל שנה, כשאני שואל את עצמי האם לעלות ולהידחף עם ההמונים, אני מזכיר לעצמי את הרגע ההוא של הנפילה הלא מודעת. דיבור אחד של אמת מהצדיק וספריו בסוף התסריט, מבטל עשרות שנים של תעמולה פעילה שמנסה כל יום לגנוב אותך. לב של צדיק שמדבר אלינו ללב. שמעיר אותנו מהשינה ומשכנע אותנו שלא היינו ערים עד עכשיו. זה הסיפור שלנו כעם וכפרטים. זה הסיפור של רבי שמעון שאם היה בוחר להיקבר במקום יותר נגיש היה רואה מיליונים שבאים להגיד לו… פשוט תודה.