כולם מכירים את הסיפור על נפוליון שיצא מהארמון, ראה יהודים יושבים אבלים על הרצפה ולא הבין מה קרה. "לא שמעתם שחוקקתי חוקים חדשים לטובת היהודים?" שאל אותם. "לא הבנת" ענו לו היהודים, "אנחנו מתאבלים על הבית שלנו שחרב לפני אלף שש מאות שנה". הוא היה המום. "אם אתם עם כזה שלא הפסקתם להתאבל… בטוחני שתזכו לראות בבניינו".
זה לא שנפוליון הפך למבשר הגאולה עבורי. אבל לפעמים זה טוב שיש מישהו מבחוץ שרואה אותנו. הוא מזכיר לנו כמה אנחנו קדושים; כמה אנחנו קרובים לגאולה; כמה זה עמוק להתאבל על הבית של ה'. אנחנו כבר התרגלנו. בתהילים כתוב: "אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה", ורק אז "הגדיל ה' לעשות עמנו". הגויים יקלטו עוד לפנינו כמה ה' הגדיל לעשות עמנו.
פועל ערבי שעובד בנחלאות עומד וחופר באדמה. הוא הגיע לסלע קשה וכבר כמה ימים מטרטר לנו, השכנים, בראש עם הקונגו ולא מצליח לשוברו. תוך כדי שיחה קלה הוא אמר לי: "אצלנו קוראים לסלע כזה 'מיזה יאהודי', סלע יהודי"… על שם עקשנותו. נראה שהוא לא התכוון לשם גנאי, אלא אמר בפשטות שיהודי אצלם זה סמל של עקשנות. של התמדה. יהיה נרדף, יהיה בזוי, הוא לא מתייאש. ותוך כדי שהוא מדבר, אני חושב בלבי כמה הישמעאלי הזה צודק. יש סלע עקשן מאוד ממנו הושתת העולם, עליו עקד אברהם את יצחק ועליו ישן יעקב אבינו. זה הסלע היהודי שם על ההר, שמתעקש לחכות לנו.
לפני כמה ימים נסעתי לקבר רחל. מצאתי עצמי חוזר שוב ושוב על המילים "רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם… מאנה להנחם". נזכרתי בפסוק על יעקב אבינו שגם ממאן. ממאן להתנחם על יוסף, ולמה? לא בגלל שהוא כל כך שבור ועצוב, הפוך. הוא מאמין ויודע שיוסף חי ולכן ממאן להתנחם. רחל ממאנת להתנחם כי אנחנו בחיים. אנחנו גם ממאנים להתנחם, כי בית המקדש חי בתוכנו.
לפני כמה ימים הגיע לישיבה שלי יהודי יקר. הוא יודע שאני בן לשבט לוי והביא לי כלי שהוא בעצמו בנה. מתוך תרמיל של מטיילים הוא שלף נבל קסום מעץ זית – "שמינית", נבל שניגנו בו בבית המקדש! התחלתי פורט על מיתריו והניגון התחיל מתנגן לי מאליו. התחלתי מאלתר מנגינה למילים: "ה' רועי לא אחסר" והרגשתי שהמנגינה עולה מאליה.
ומי מלמדים אותנו להיות עקשנים? הילדים. הנה היום, יצאתי מביתי וראיתי את חברי אליעזר כהן עם בנו בן השנתיים בידיו. "חיפשנו אותו בכל השכונה" הוא מספר לי מתנשף. "ברחתי לבית המקדש", הילד אומר לי…
אסיים במילים לשיר שכתבתי עם אשתי "עד אמצא מקום", פיוט געגוע לבית המקדש, מתוך הדיסק החדש.
אם אבוא באוהל ביתי. אם אעלה על ערש יצועי. אם אתן שנה לעיניי לעפעפי תנומה. עד אמצא מקום לה'
ובלב עולה התפילה. עד מתי גולה וסורה. שובי בת מלך אל עיר מלוכה. מתוך ההפיכה.
שועלים טיפסו על ההר. איך היה נווה למדבר. גם ציפור בנתה ביתה ובת ציון שנותרה לבדה בשדה עזובה
ובלב עולה התפילה. עד מתי גולה וסורה. שובי בת מלך אל עיר מלוכה. אור גדול יבקע!