המלך מזמין שלושה חיילים לחדרו. מהראשון הוא מבקש שיפנה את סל האשפה. את השני הוא מצווה להכין את מרכבתו, יש נסיעה היום. לשלישי הוא לוחש: "נשארנו לבד. אני צריך לדבר איתך על משימה חשובה וקשה, הדורשת כוחות ועוצמות נפש. אתה הכי מתאים לכך". איזו התרגשות בלב החייל…
הטור כותב בהלכות ברכות: "הרעה לעובדי השם היא טובתם ושמחתם. כיון שמקבל מאהבה מה שגזר עליו השם, נמצא שבקבלת רעה זו זו הוא עובד השם שהיא שמחה לו". קצת מסובך… צריך להתבודד על זה (חח) ובעצם, להגיע לזה זו עבודה תמידית. הכוונה כאן, שעצם העובדה שעליי לקבל את הגזירה באהבה היא עצמה המשימה שנתן לי המלך, ואני, כחייל, מתמלא בהתרגשות.
בימים לא פשוטים אלה אני חושב שרצועת עזה נקראת כך לא רק בגלל הצורה הגיאוגרפית שלה. משולה היא לרצועה של חגורה, אשר בה מכה האב את בנו. רבותיי, עזה היא רק רצועה. הנזכור של מי היד, ועל שום מה הרצועה באה?
לפני שנים, בסוף הופעה שלי במועדון 'הצוללת הצהובה', ניגש אלי איש הסאונד. תל אביבי כזה מגניב, עם המון קעקועים על הצוואר. לא היה לו קל להחמיא ל'זמר דוס' כמוני (חח), אבל הוא אהב מאוד… דבר אחד הפריע לו: "לא אהבתי את השיר על הגירוש מגוש קטיף"…
"למה?", התפלאתי.
"חבר שלי נהרג שם בגללם!"
התרעמתי בלבי.
"מחבלים הרגו אותו", הוסיף, "אבל למה החבר שלי היה צריך להיות שם ולהגן עליהם?…"
אכן, כך טעו רבים, רק נצא וכבר יבוא השלום…
אני נזכר בשבת עם הנוער בנצרים לפני שמונה עשרה שנה, קצת לפני הגירוש, ואני מתארח אצל משפחת ויזנר, יושב ליד נער צעיר בשם יאיר. והנה לאחרונה אני שוב לידו, הפעם פצוע בתל השומר. גיבור ישראל שנפצע בהגנתו על 'כרם שלום', יישוב מחוץ לרצועה. מנגנים קצת, גיטרה ומפוחית. כשהבעתי את כאבי על תוצאות הגירוש, הרב ויזנר, האב, ניחם אותי: "אם גורשנו, כנראה שהעם לא היה מספיק אתנו".
היום עם ישראל כבר מבין שזו רצועה, יש יד, ויש אבא. שנזכה שיהיו אלה רק ייסורים של אהבה!
אסיים בשיר חדש שהוצאתי. את המילים כתבתי עם אפרת:
מבחן האהבה
מבחן האהבה, בשעת הדֹחק והצרה
אפִילו נוטל את ממונך, אפִילו נוטל את נפשך
מבחן האהבה, בשעת הדֹחק והצרה,
הלב אינו מרפה ממך, ואין מי שעונה לך
כי יש בך נקֻדה קטנה של אור, והיא שלך
היא מתכסה ומתגלה כלבנה,
המאירה באפֵלה
מבחן האהבה, מה שלא יהיה, אני נשאר אִתך,
ממשיך למרות החשֵכה, בדרך אל ביתך,
מבחן האהבה, עמֻקה יותר מִיָּם, ורחבה
מהמדבר הגדול והיא טובה, היא תובעת את כֻּלך
כן, יש בך נקֻדה קטנה של אור, אחרונה
היא מתכסה ומתגלה כלבנה, המאירה באפֵלה
זה מבחן האהבה
