אחת החוויות שזכורות לי בתור ילד בכל שנות בית הספר היסודי, זו הנסיעה בבוקר. לאבי היקר היתה משאית גרר, הראשונה בירושלים. זה היה סוג של גאווה לנסוע ברכב הברזל הגדול אל מול המכוניות הקטנות של שנות השבעים. חלון שפתוח תמיד, ידו של אבי תלויה על אדן החלון ומנוע ענק שמרעיש. כך היינו מגיעים בכל בוקר לבית הספר. גאווה, נכון, אבל אבא שלי היה קם כל כך מוקדם לעבודה, כך שהגענו לבית הספר שעה לפני כל הילדים… שרת בית הספר היה מגיע לאחר זמן רב, ואז ידענו שהנה הגיעה השעה בה שאר התלמידים יגיעו.
מצד אחד, יכולנו ללכת ברגל, מצד שני לנסוע בגרר זו היתה חוויה עילאית. במהלך השנים ניסינו לשכנע את אבא לצאת מעט מאוחר, הוא סרב. "עבודה זה דבר קדוש, אני מחלץ אנשים תקועים. אי אפשר לאחר, חייבים להקדים". אבל אבא, מה נעשה משעה 7 בבית הספר? ואבי בשפה הפשוטה של ירושלמי מנחלאות אמר: "אתם לא גאונים כמו ילדים אחרים, ולכן אתם צריכים לבוא בזמן ולא לפספס אף יום. אתם פשוט לא יכולים. אין לכם את הפריווילגיה, תשבו עד סוף השיעור. לבוא בזמן ולא לפספס, כך נגיע לאן שצריך".
מי היה מאמין שדווקא זה ייטבע בנו חזק יותר מכל נסיון. כך סיימתי שמונה שנות בית ספר יסודי, תיכון, צבא ואוניברסיטה בלי יום חופש אחד. קשוח, נכון, אבל את זה לא ידעתי אז, פשוט החזקתי את היום שיקח אותי ליום הבא כדי שאבוא בזמן ליום אחרי כי… אי אפשר לפספס. אתה לא גאון. צודק אבא, אני לא גאון. בניגוד לכל המחמאות שאנחנו נותנים לילדינו. תמיד קינאתי בילדים האלה שחולים פתאום ויושבים בבית, באלה שפתאום נוסעים לטיול באמצע השנה. אצלנו כלום. כל יום, אבל כל יום, מופיעים. אי אפשר להבריז משיעורים כי חייבים להישאר עד הסוף.
זה לא מגניב, כך חשבתי לעצמי בתור ילד. אבל רק באוניברסיטה ובצבא הבנתי שיש כאן כוח. יש כאן סוד. זה לא ראש קטן אלא ראש בינוני עד גבוה. זה רצינות ורצון. השאר יהיה בסדר, וכך היה. המערכות רוצות לראות רצון ודבקות, השאר חשוב אך מעט פחות.
עם חזרתי בתשובה שאל אותי חבר מה אני לומד, עניתי: לא יודע, מה שצריך: חומש, פרשת שבוע. "תשמע", הוא אמר, "תלמד חוק לישראל, יש בזה קצת מהכל. מעט כל יום". אז התחלתי ללמוד חוק לישראל.
אחרי כמה שנים טובות התראינו בדרך לאומן. "מה שלומך?" הוא שאל, "מה אתה עוד לומד?" עניתי: חוק לישראל. "מה, אתה עדיין בזה? לא הפסקת?" לא, אמרתי. לא אמרת לי להפסיק. החבר קלט במי מדובר. כשסיפרתי לו את סיפור הגרר והגאון שלא היה, הוא הוסיף לי את חוק ברסלב. "אתה צריך לימוד יומי מסודר: חוק ברסלב, חוק לישראל ודף יומי". אבל אני לא יודע גמרא, אמרתי. "תסתדר", הוא ענה. את חוק ברסלב התחלתי אבל עם הגמרא היתה תקלה לא צפויה. חוויית ההשפלה והכלום הציפה אותי. מהדף הראשון. שני תארים באוניברסיטה ועבודה בלהסביר את הערבים רק גרמו לחוויה להיות יותר כואבת .
מה זה? מה רוצים כאן? רגע, בוא ננסה שוב. לא הולך. המון ערפל. הנחתי את זה בצד. זה לא בשבילי. לאט לאט החלו הסימנים להגיע. שיעורים ברדיו, פתאום אתה שומע שכולם איכשהו בדף היומי. בשיעור, באפליקציה, אחרי התפילה, בזום. וגם בטורים של ידידיה מאיר שכל פעם דחף אל הדף. עד ששמעתי את סיום מסכת נזיר ברדיו, ואת ידידיה שוב מסיים מסכת. אמרתי: חלאס. החלטתי לבוא אל הדף כמו אל בית הספר היסודי. אתה לא גאון אבל לפחות תבוא עד סוף השיעור. עדיין זה לא קרה. לקחתי מורה פרטי, תלמיד חכם שלא הבין מה אני רוצה. "בוא נהיה חברותא", הוא אמר. סרבתי. בוא נקבע שיעור ואני אבוא כמו לבית הספר. בלי שיחת חברים, פשוט ללמוד ממורה.
כך התחלתי. כל יום דף גמרא, מעורפל, ללא אור. עם נשימות קלות באגדתות ועם ארמית חמקמקה למרות שזו היתה שפת האם של סבתא שלי שבאה מכורדיסטן. אבל אין ברירה. תבוא מחר כי… אתה לא גאון ואין הנחות ומחר יום חדש.
זה לקח 7 שנים ובכלל לא חשבתי שיש לזה סוף. הדפים הצפופים, המילים שתמיד מזכירות נמלים, ובעיקר הקטנוּת שאתה מרגיש מול הדף. וכך, כמו בנשיכת רוטווילר שאינה מרפה, תפסתי את הדף כדי לא לטבוע. בקיץ עם הילדים בכינרת, בגבול טורקיה-סוריה תוך כדי צילום הסדרות, בנסיעות, בהמתנות באולפן ובאפליקציות שלא מוותרות לך ומספקות רבנים בכל צבע וגוון. רק תעבור את הדף. בציורים גרפיים ובהדמיות, בחברותות ביישוב ועם הרב דניאל כהן הרב של בת עין, כך יום אחרי יום .פספסת? אל תלך לישון בלי לסיים את הדף. ראש קשה אבל מעל המים.
והנה סיום הש"ס מגיע. מצד אחד מרגש, מצד שני אני לא מבין למה, הרי מחר נתחיל שוב. כמו ההתבודדות שהיא נפלאה, מחר יש עוד התבודדות. היא הבסיס שלך לשינוי מידות, כמו הש"ס שחלף, מחר יש עוד דף שישנה לך את המוחין.
אז למה לחגוג? "בכל זאת תחגוג" אמר לי הרב דניאל, "כך יצטרפו עוד לומדים ויבינו שזה אפשרי". נחגוג בעז"ה את זה שלבוא כל יום מקרב אותך לקו הסיום, ושלקראת הרבעון האחרון של הש"ס אתה כבר מתחיל להבין את החשיבה, את הכיוון, את הפלפול, את השקלא והטריא ואפילו מתחיל להבין וליהנות. מגיע שלב שזה כמו בקוביה הונגרית שמשחקת במוח, או יותר נכון קוביה יהודית. ואז שוב תהום ונפילה אל מסכת יבמות או עירובין, אבל הדף מעביר יותר מאשר אתה עובר.
על קו סיום הש"ס אני מרגיש בדיוק את מה שרבי עקיבא סיפר במסכת יבמות כיצד ניצל מאותה ספינה טובעת. כששאלו אותו מי העלה אותך מהמים, אמר "דף של ספינה נזדמן לי, וכל גל וגל שבא עלי נענעתי לו בראשי". הרי ברור לי שהדף עשה את העבודה יותר ממני. זה לא שלמדתי כל דף עד הסוף, רש"י עם תרגום הגמרא ותוספות לעיתים נדירות. העיניים שזפו את כל האותיות ומעבר לזה הכל בונוס. חייו של בעל תשובה מתחילים בספינה שבורה, בקול ריסוק של החיים הקודמים. אבל הדף היומי, הלימוד היומי, יום יום – הוא הכוח של המרוסקים.
את סיום הש״ס חגגתי עם חבר בעל תשובה שמסיים בפעם השניה. הוא חזר בתשובה ממרום דרגותיו כאלוף משנה וטייס בחיל האוויר, אחרי פיקוד על שתי טייסות קרב. גם הוא מהקיבוץ וגם אני מהגרר של אבא בירושלים חונכנו על היום יום. חיילים של המציאות. אם היינו אז מכירים את רבנו היינו יודעים שהוא אמר את זה עוד קודם על עבודת ה', לפני הסוציאליזם. והנה זה קרה בזכות רבי נחמן שהדגיש את היום ולא את המשא הכבד של העתיד. "כִּי כְּשֶׁרוֹצִין לִכָּנֵס בַּעֲבוֹדַת ה׳ נִדְמֶה לְהָאָדָם כְּאִלּוּ הוּא מַשָּׂא כָּבֵד וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ לִשָּׂא מַשָּׂא כָּבֵד כָּזוֹ, אֲבָל כְּשֶׁיַּחֲשׂב שֶׁאֵין לוֹ רַק אוֹתוֹ הַיּוֹם, לֹא יִהְיֶה לוֹ מַשָּׂא כְּלָל" (ליקוטי מוהרן ער"ב).
תכלס נכון. עבודת השם זה לא אוסקר, וסיום הש"ס זה לא סקופ בטלויזיה. זה שייך לכל אחד מאיתנו. לכל יהודי שמשך 4000 שנה עד כאן. זה הכוח. זו העוצמה. בהר המנוחות בירושלים ראיתי את מצבתו של סבא צבי שאותו לא הכרתי ואני קרוי על שמו. על המצבה הדהויה נכתב: איש תמים משכים ומעריב. זה כנראה עבר בגנים לא רק של סבא צבי אלא של כולנו .
זה הזמן להצטרף, כיוון שאין תירוצים. הכל ישנו בפירושים מאירי עיניים. מה? לעבור את החיים האלה בלי לדפדף 2711 דפים? בלי לקבל עוד צורת אדם? חבל. הנה כוחו של דף, כוחו של יום, כוחו של רצון, של קשר וברית שאי אפשר להבריז לקדוש ברוך הוא. אנחנו מחלצים ומחולצים, כמו הגרר של אבא. זו אמנם לא גאונות אבל הרעיון הוא גאוני, עַמֵנו הוא ההוכחה. בסימנא טבא הדרן עלך ש"ס בבלי. ומחר שוב באים כי… זאת הגאונות.
