לפני קצת יותר משבוע תרמתי את חלקי העיתונאי בפסטיבל הגדול של ביקור הנשיא טראמפ. הטלויזיה מלווה אותו על כל צעד, ממצלמות אבטחה ועד לביקורים המצולמים לעייפה. הכל כמו בהצגה מתוכננת. אלא שהתקשורת מלווה את הרגעים הללו בליווי כמויות מלל ופרשנות שמטרתם לצפות את תוצאות הביקור. מה הוא יעשה, מה הוא יאמר, איך בדיוק הוא יחבק אותנו, מי יתאכזב ומי יהיה מאושר.
אחרי יומיים של עבודה מאומצת פגשתי חבר בבית הכנסת ששם לב שהפעם אני עייף במיוחד. "עוד פעם העירו אותך הילדים בלילה?". זהו שהפעם זה לא בגלל הילדים אלא בגלל הביקור של טראמפ, עניתי. היה שם מרוץ סביב השעון, אמרתי לו. "טראמפ?!" הוא שאל, "היה פה?! וואלה. בטח זה לא שינה דבר. נכון?". ואז הרגשתי מה זה בזבוז זמן. תראה צבי במה אתה מתעסק. הנה הוא ישב כאן בבית המדרש, אפילו לא ידע על כל הבלגן של הביקור, על הרחובות החסומים ועל המלחמה על כל דקת שידור. הוא מנותק או מחובר? איפה הזמן הנכון?
זמן טלוויזיה הוא זמן צפוף, שתיקה של כמה שניות ונראה כאילו הכל נשמט. צריך לבוא מוכנים, יודעים, ברורים והחלטיים. אם אין מה לומר, צריך להעריך מה יקרה; ואם לא אומרים את זה מדוייק אז הזמן נמרח וזה לא טוב. זה זמן מאיים. זמן מצמצם. שניות בטלוויזיה הן כמו נצח אם העניינים לא הולכים כראוי. זהו זמן שמכתיב את זמנו של העולם.
עובד ה' צריך לומר לעצמו כל הזמן שהשעון שהוא רואה לנגד עיניו הוא לא הזמן האמיתי. יש זמנים לשחרית, לערבית ולקריאת שמע, אבל היחס לזמן הוא אחר. יש את הזמן שלי ויש את הזמן של ה'. אני צריך להיות מחובר לזמן של הקדוש ברוך הוא. זמן שהוא מעבר ליממה. הוא אחורה וקדימה לדורות. הוא בן אלפי שנים ומגיע עד העולם הבא. גם את הזמן הזה אני צריך לחיות במהלך היום. זה הזמן שקובע את שאר התפיסות.
אז איך מכוונים את השעון? המציאות מצמצמת לנו את הזמן והשמיים מבקשים שנפתח את ציר הזמן. שנהיה סבלנים שנחזיק בשעון של האמונה לא בשעון של השניות הרצות של האדם המערבי, שכל שניה קופץ לו פריט מידע אחר והכל קורה מהר. זמן של אמונה זה בעצם השילוב בין השעון שלי כיהודי על ציר הזמן הלחוץ שמבקש להתחבר לזמן האלוקי. מעין קול שאומר – תראה, יש הרבה זמן בעולם… תלוי איך אתה מסתכל על זה.
יש הרבה זמן? איפה קיים מקום כזה בעולם המערבי? אם רק היה לי זמן… כשיהיה לי זמן אנוח, אקרא בניחותא ולא ארדוף אחרי הזמן. זה מה שהאדם המערבי חושב תמיד. הוא תמיד מחפש את אותו זמן אבוד. ואז חושב שהוא ילכוד אותו בחופשה בסוף השנה, הרחק מהשגרה. אלא שאז הוא מגלה שגם בחופשה אין לו זמן. איזה תסכול.
איך חיים כאן בעולם ומתחברים לאותו זמן אלוקי? איך מורידים אותו מהשמיים לתוך החיים הלחוצים שלנו?
האדם הוא המכשיר שאמור לחבר בין השמיים לארץ. זה תפקידנו כאן בעולם. נכון, זה לפעמים מתסכל ומטיח לקצוות. אבל תכלס זו הדרך היחידה ליישב את סוגיית הזמן. אז מה עושים צבי, אתה עובד במקום שמבזבז זמן? אתה עובד במקום לא נכון? איך תתפרנס? רגע רגע אני מרגיע את השאלות מצד הפחד, ופונה לעסוק בפירוק מוקש אמיתי בחיי האדם המערבי.
אם לא תתן זמן לאמונה, אם תסגור את כל לוח הזמנים שלך, אז איך הקדוש ברוך הוא יכנס לשם? הוא מסתכל על החיים העמוסים שלך ורואה שאתה לא פותח לו פתח, אז הוא אומר – יופי. הבחור מסתדר לבד. למה להתערב לו?
מצד שני יש המון תחנות במשך היום שהם חלונות לכיוון השמיים. תפילה, לימוד, התבודדות, חינוך הילדים, המשפחה והמצוות הפזורות לאורך היום – כולם חלונות של הזדמנות. אם האדם פותח את החלונות, פותח מעט חלל ומאמין שה' יכנס לשם ויעשה את זה הכי נכון עבורו, אז הוא בעצם עובר לממד זמן אחר. לזמן האלוקי. בשמיים חיים את הזמן הזה תמיד אבל כאן למטה אתה יכול לקבל פיסות זמן כזה אל תוך החיים.
בתחילת העולם פינה הקדש ברוך בוא חלל פנוי בתוך המציאות השלמה והכניס לשם את העולם שלנו. כעת החלל הפנוי הזה מבקש להיכנס אל סדר היום שלנו ולעיתים אנחנו מסרבים, בטענות של אין זמן. אז זהו, שזה לא עניין של זמן אלא שאלה של איזה זמן אנחנו סופרים כעת.
שני צירי הזמן אינם מבטלים אחד את השני, באופן עקרוני הם יכולים לבוא אחד על גבי השני. לחיות רק את זמן העולם זה פספוס של החיים, רק זמן שמיים – לא ממש אפשרי. צריכים איזון וחיבור, או איך שאומרים בטלויזיה "שיהיו בסינק" (מסונכרנים) מה למציאות ומה לשמיים, והאדם רץ בין השנייה של הטלוויזיה לאלפי שנותיו של אלוקי אברהם יצחק ויעקב.
הזמן האמוני נכנס ללו"ז והוא יכול להוכיח לנו את הפלא שיש שני שעונים על ידינו. האחד המוכר, והשני שמעליו חופף אותו ומבטיח לנו שאם נניח את שעון האמונה על שעון העולם, יש כאן סיכוי לחבר בין שמיים לארץ. כן צבי, תמשיך להיות שם בטלוויזיה אבל אל תשכח שזה לא הזמן היחידי. לך למשימות היום יום עם יותר בטחון שהזמן לא נגדך, הוא אתך, רק תהיה איתו יתברך.
בתורה קצרה ומטלטלת בליקוטי מוהר"ן אומר רבי נחמן כי אין לו לאדם
אלא את אותו הרגע עכשיו והשאר הוא בכלל משא כבד.
אֵין לְאָדָם בְּעוֹלָמוֹ כִּי אִם אוֹתוֹ הַיּוֹם
וְאוֹתוֹ הַשָׁעָה שֶׁעוֹמֵד בּוֹ כִּי יוֹם הַמָּחֳרָת הוּא
עוֹלָם אַחֵר כִּי הַיּוֹם אִם בְּקוֹלוֹ תִשְׁמָעוּ, הַיּוֹם דַּיְקָא, וְהָבֵן.