לפעמים באים לאדם ימים של שמחה ושפע פנימי, הוא מרגיש בלבו אור גדול.
והנה עברו חלפו. לפתע הוא שם לב שאותה תחושה אבדה וההתלהבות איננה. שוב הוא מרגיש שהוא דורך במקום, וחייו באפלה.
בעבודת ימי ספירת העומר טמונה הבנה עמוקה למצבים אלו. אל יצטער על האור שכבה, אלא ישריש בלבו שאותו גילוי היה רק מתנת חינם. בורא עולם מגלה לפניו מקום פנימי ומיוחד ואז מכסה אותו ממנו, והכל כדי שידע לחפש אחריו בכוחות עצמו.
זה מתחיל בפסח. בלילה אחד נגאלנו! הגענו לספירת הכתר. רצית, לא רצית… משכו אותך מלמעלה!
אתה באורות! ולמחרת מתחילה ספירת העומר. יום אחר יום, מידה ועוד מידה. עבודה פנימית בצעדים קטנים.
ה'מי השילוח' מסביר שבעצם הסדר היה צריך להיות הפוך, קודם העמל ורק אחריו הגאולה, אבל חסד עשה עמנו הבורא. לולא נתן לנו לראות את המקום הנשגב אליו אנו שואפים, הדרך הייתה קשה ואולי לא היינו מאמינים ביכולתנו להגיע.
ראיתי בעלי תשובה שמרגישים אור גדול. גילוי!
על פי הטבע הם היו צריכים לעמול ולנקות את עצמם ורק אז אולי להגיע לאיזו תחושה קטנה של אור מרחוק. אבל האור הגדול מופיע בתחילת הדרך.
אני פוגש את זה גם במוזיקה. באה מנגינה לתוך לבי, טהורה וחדשה, ואז חומקת או נשכחת, וצריך לחפש אחריה. לגלות את השיר באמת. שוב לבנות את הבתים, את העיבוד והמקצב. אני מביא כוס תה וגם כמה דפים, עיפרון ומחק.
בשעת התבודדות חשבתי פעם על תחושת העמידה במקום. כשאדם מרגיש תקוע ולא מתקדם, למה הוא דומה? לאדם המהלך בהר. עולה ועולה, מטפס ועולה. לאחר זמן הוא מביט לאדמת ההר שתחת רגליו וחושב: כבר ימים שאני מתאמץ, והנה המרחק מן האדמה נשאר אותו הדבר…
אומרים לו: שוטה! אם תביט למטה, למרגלות ההר, תראה כמה טיפסת והתקדמת!
כך גם האדם. עומל בעבודתו, צומח ומצמיח, אלא שחייו מתקדמים אתו וכל המציאות שלו עולה. במבט ראשון נדמה לו שהוא נשאר באותו מקום, אותו 'נעבך' כשהיה… אך האמת היא שכל פיסת קרקע היא בגובה אחר.
הוא בקומה אחרת לגמרי.
ואיך כל זה קשור לרווחים שיש בין פרשה לפרשה?
רש"י מסביר שה' נתן למשה רווח להתבונן בין פרשה לפרשה. איזה משפט עמוק!
משה עושה עבודה של התבוננות אחרי כל נושא שה' מלמד אותו.
אחי היקר,
תתבונן! תתבונן על החיים שלך. כמה יש לך! כמה קיבלת מבורא עולם. כמה צמחת.
בן אדם. עשה לך רווח בין פרשה לפרשה.